מ"משחקי הכס" ועד תור: המיתולוגיה הנורדית השתלטה לנו על המסך
אף שהיא פחות מוכרת מהמיתולוגיה היוונית המתחרה, בכל הנוגע לתרבות הפופולרית - ידה של המיתולוגיה הנורדית על העליונה. "משחקי הכס", "שר הטבעות" וכמובן - "תור: ראגנארוק", כולם לקחו השראה מהאלים הקרירים. מה גרם להתפרצות הזאת ועד כמה היא נאמנה למיתוסים המקוריים?
"בראשית, ברא אלוהים, את השמיים ואת הארץ. והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום; ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים. ויאמר אלוהים, יהי אור" - כך לפי התורה, או בתרגום ליוונית קדומה: תחילה היה תוהו ובוהו, ורק אחר כך נוצרה גאיה - הלא היא הארץ שהולידה את העולם, האהבה, האפלה והלילה. יש גם כאלה שסבורים שהעולם נברא על ידי חיפושית או שהוא פשוט מונח שם מאז ומעולם על גבו של צב ענק. לפי דארן ארונופסקי בסרטו החדש "אמא!", אלוהים הוא בכלל חאווייר ברדם והארץ היא ג'ניפר לורנס. הרבה מיתוסים יש לבריאת העולם, חלקם דומים להפליא, חלקם שונים בתכלית. ובאין יכולת להכריע מי מביניהם מהימן יותר, ניתן להכריע רק בשאלה מיהו הפופולרי שביניהם. בעוד שאין עוררין על כך שהגרסה המקראית שולטת בסדר היום הדתי והפוליטי, תרבות הפופ העכשווית אימצה לחיקה דווקא את המיתולוגיה הנורדית. משה רבנו, ישו ומוחמד יכולים להכתיב את השיח בבתי הכנסת, הכנסיות והמסגדים, אבל בבתי הקולנוע, בקומיקס וגם בספרות המודרנית, תור ואודין בוראים עולמות משלהם, עולמות פנטסטיים ששואבים אותנו אליהם כשהם נבראים, וגם כשהם נחרבים כמו ב"תור: ראגנארוק".
ובכן, לפי הגרסה הנורדית העתיקה, בתוך הריק שקדם לכול נוצרו שני מוקדים - עולם של אש ולאבה לוהטת בדרום וקרקע ערפילית וקפואה בצפון. כשגיצים חמים מהדרום פגשו בקרח מהצפון, נוצרו מים ובעקבותיהם חיים. כך נברא יימיר - ענק דמוי האדם. מזיעת בית השחי שלו נולדו ענקים נוספים - זכר ונקבה. הייתה זו תחילתו של אילן יוחסין על-אנושי מפואר. אך כשיימיר והענקים שלצדו פנו לצד האפל - צאצאיו טובי הלב מרדו והתנקשו בו. מגופו העצום יצרו את הארץ ומדמו את הים. את בני האנוש בראו משני בולי עץ.
מי שהוביל את ההפיכה הזאת היה אודין, שהיה לשליט רב העוצמה של תשע הממלכות - מאסגארד השמיימית שבה הוא שוהה במשכן האלים, דרך מידגארד, ארצם של בני האדם, ועד לממלכת המתים הל, או כפי שמרמז שמה: הגיהנום. המרחבים הדמיוניים הללו, והאגדות שמתחוללות בהם על שלל הדמויות והיצורים שבהם, נשארו על פי רוב מחוץ לשיח התרבותי. אמונת המערב נסמכה באופן מסורתי על סיפורי התנ"ך והמיתולוגיה היוונית הקלאסית. הוויקינגים נחשבו בעיני הכנסייה הקתולית לפראיים ועובדי אלילים נחותים, והסאגות שלהם - כפי שעלו על הכתב באסופות Prose Edda ו- Poetic Edda - נשמעו לאוזן מודרנית כמו צ'יזבטים לשעת לילה מאוחרת.
למרות זניחותם בשיח התרבותי, הצ'יזבטים הללו לא נעלמו. הם השתמרו כמו תורה שבעל פה והותכו אל תוך הספרות של ג'.ר.ר טולקין בשנות ה-30, והקומיקס של מארוול בשנות ה-60. הקסם המסתורי שלהם קיבל ייצוג קולנועי בשנות ה-80 עם סרטי הרפתקאות קאמפיים כמו "קונאן הברברי" עם ארנולד שוורצנגר והריפ-אוף האיטלקי שלו "תור הכובש". בשלב זה נראה שהמיתולוגיה מצאה לעצמה מקום דחוי כמתה-חיה אי שם בגיהנום של הל. אלא שאז הגיע פיטר ג'קסון עם טרילוגיית "שר הטבעות" שלו והפיץ את הקסם הטולקיני בהוליווד. היה זה הסימן הראשוני לתור הזהב של הנורדים, תור הזהב של תור. ב-2011 אל הרעם הבלונדי זכה לייצוג קולנועי הולם בגילומו של כריס המסוורת' במסגרת יקום גיבורי העל של מארוול. באותה שנה עלתה לשידור "משחקי הכס" - הסדרה המצליחה ביותר של ימינו, שמביאה למסך שבע ממלכות הנקרעות בין קרח ואש, ממש כמו תשע הממלכות הנורדית, ויש בהם תככים פוליטיים, טוב ורע וגם זאבי ענק, דרקונים ומתים מהלכים. אחר כך הגיעו הסדרות "ויקינגים" (2013) ו"אלים אמריקאים" (2017), בה מגלם את איאן מקשיין את "מר יום רביעי", הלא הוא אודין - הבכיר באלי העולם הישן.
"יוצרי מארוול חיברו אינספור סיפורים נוסחתיים על תור, לוקי ואודין מאז יציאת הקומיקס הראשון ב-1962, ויש להם אחריות חלקית לכך שהמיתוסים הסקנדינביים אהובים כל כך היום. חוץ מזה ההשפעה של טולקין, שהטמיע בעבודותיו על הארץ התיכונה נושאים ושמות ממקורות איסלנדים עתיקים. ההצלחה של סרטי פיטר ג'קסון מאוד חשובים בהקשר זה", פרופ' יון קארל הלגסון מאוניברסיטת איסלנד, מחבר הספר Echoes Of Valhalla. "ועדיין, כל מי שקורא את המיתוסים המקוריים שנותרו מאז ימי הביניים - סביר להניח שיעריך אותם כפי שהם. יש להם פוטנציאל דרמטי גדול, במיוחד כשהם נוגעים בסוגיות בוערות של ראגנארוק. והדמויות מלאות הומור".
והנה מגיע לאקרנים "תור: ראגנארוק" – השלישי בסרטי מארוול המוקדשים לאל הרעם, הסלב של המיתולוגיה הנורדית. הבמאי טייקה וואיטיטי גיבש להיט גיבורי-על שהוא בעצם קומדיה פוסט-מודרנית ששואבת מוטיבים מ"שומרי הגלקסיה", "משחקי הכס", "מלחמת הכוכבים", "האלמנט החמישי" ושלל יצירות מדע בדיוני ופנטזיה אחרות. אבל התשתית הייתה ונשארה המיתולוגיה הנורדית, על אליה/גיבוריה המוכרים מהסרטים הקודמים: תור (המסוורת'), אודין (אנתוני הופקינס), לוקי (טום הידלסטון) והיימדל (אידריס אלבה). אליהם מצטרפת אלת המתים הלה (קייט בלנשט), שמופיעה פה על תקן הנבל הראשי. אבל מעבר לדמויות וההומור הפרוע של הסרט, הוא נשען על אגדה נוראית במיתולוגיה הנורדית על קץ העולם, היום שבו בני האנוש והאלים יובסו על ידי הענקים ויחדלו להתקיים. זוהי נבואת הראגנארוק העגומה שמהווה את סיפור הרקע של העלילה המשעשעת.
לפי הנבואה, הלה תגייס את צבא המתים שלה ותחבור לענקים בקרב המאסף שלהם נגד אודין, תור ובני בריתם האלים. הפעם תהיה ידם של הרעים על העליונה. תור יהרוג את הנחש העצום שיעלה מן הים אך ימות מהכשתו, אודין יקפח חייו במאבק עם זאב הענק פנריר שישתחרר משלשלאותיו ולוקי הבוגדני יילחם בהיימדל ושניהם יצאו נפסדים. הדרקון נידהאג יטרוף חיילים בשר ודם בשדה הקרב (וכן, הוא היה פה לפני דאינריז והטייסת שלה), וסורטור יסתער על אסגארד ויעלה אותה באש. מה נגיד לכם, ממש גוג ומגוג. כמובן שאין לכם מה לדאוג - לפחות בכל הנוגע לסרט. "תור: ראגנארוק" אומנם נשען על דמויות מהמיתולוגיה הנורדית, אבל למארוול חשוב יותר שתצאו מרוצים, עם חיוך רחב על הפנים וסוף טוב לסוף העולם. כמובן שאין לזה שום קשר לראגנארוק המקורי שסופר על ידי הוויקינגים, אבל חוקרים טוענים שמלבד השראה, ואימוץ שמות הגיבורים המקוריים והסקס אפיל הקריר שמגיע איתם, אין הרבה מן המשותף בין המיתולוגיה הנורדית לבין מיתולוגיית הקומיקס שניזונה ממנה.
"סרטי תור של מארוול מבוססים על מיתולוגיית קומיקס של סטן לי וג'ק קירבי וממשיכי דרכם. המיתולוגיה שהם יצרו נוגדת את זו הנורדית באופן מהותי", קובע פרופ' קארל סיגפריד מאילינוי טק, מייסד הבלוג The Norse Mythology, "יש המון הקשרים מהותיים שאינם מתחברים עם המקור. כמו למשל הצגת האלים כדמויות נוצריות, כך שאודין הוא אלוהים ותור הוא ישו. הדרישה מתור להקריב עצמו למען האנושות כדי להוכיח את עצמו לאביו, לא מתיישבת עם המיתולוגיה הנורדית. מכיוון שמדובר באלילים פגאניים, ביקום של מארוול הם בעצם מוצגים כחוצנים מן החלל".
פרופ' מתיאס נורדוויג סלחני יותר כלפי היקום של מארוול ולדעתו היוצרים מודעים לסיפורי המקור והדמויות, אך שינו אותם בהתאם לרוח התקופה. "חוקרים כמוני מזהים שחופש היצירה משחק פה תפקיד, אבל זה תמיד היה המצב - גם בספרות האיסלנדית של ימי הביניים שניסתה להתחקות אחר המקורות הוויקינגיים שקדמו לה", מסביר נורדוויג. הוא ואחרים מעלים את שמו של סנורי סטורלוסון שבמאה ה-13 ערך מחדש את המיתוסים והעלה אותם על הכתב ב-Prose Edda, הטקסט המכונן לחקר המיתולוגיה הנורדית - אלא שגם הוא אינו ממש נאמן למקור.
"סנורי היה עצמו נוצרי שחי יותר ממאתיים שנה אחרי מיגור הפגאניות באיסלנד, ולכן גם הוא ערך מחדש את הסיפורים ושינה את מהותם, כפי שסטן לי עשה בהסתמך עליו ב-1962", אומר הלגסון. נורדוויג מדגים: "הרעיון שאודין הוא האב של כולם הוא כנראה המצאה של סנורי, והוא אומץ על ידי מארוול. זה אולי לא תואם על הדרך שבה הוויקינגים ראו את עולמם, אבל אני חושב שזה נהדר שהסיפורים האלה משתמרים ומופצים מסביב לעולם".
אודין כאב של כולם הוא מוטיב עלילתי משמעותי ששב וחוזר בשלושת סרטי תור והוא מונע על ידי התחרות בין תור לאחיו המאומץ והערמומי לוקי. ב"תור: ראגנארוק" מצטרפת למשפחה הלה המרושעת, שמוצגת בפנינו כבת הבכורה והסודית של אודין, שיוצאת מהארכיון כדי לזרות חורבן באסגארד. אלא שלפי סיפורי המקור הלה היא בתו של לוקי, הקונדסון של אסגארד. לוקי עצמו מוצג בסרט הראשון כבנו הביולוגי של המלך לאופי, אלא שלאופי הייתה בכלל מלכה. הוא מעולם לא אומץ על ידי אודין ועל כן אינו חולק אחווה כלשהי עם תור (לו יש אחים ואחיות רבים אחרים מהרפתקאותיו המיניות של אביו בוולהאלה, כמו זאוס באולימפוס של יוון). גם עיצובו מחדש של האל הש.ג. היימדאל (שומר שער הקשת לאסגארד) כאדם שחור הוא עניין שקשור יותר לפוליטיקלי קורקט האמריקאי יותר מלמורשת הנורדית החיוורת. בעוד שעם יציאת הסרט הראשון ב-2011 ליהוקו של אידריס אלבה לתפקיד עורר מחאה של תנועות עליונות לבנה, את החוקרים זה בעיקר שעשע.
אבל למרות אי הדיוקים, ניכר שיש תחייה של המיתולוגיות הנורדיות מן העבר. נורדוויג סבור כי הסיבה לכך נובעת מההזדהות שלהם כגיבורי-על של העולם העתיק. "אלים פרה-נוצריים כמו אלו שאנו מוצאים במיתולוגיה הנורדית הם בעצם גיבורי העל המקוריים", הוא מסביר, "אנשים היללו אותם על המעשים הנפלאים שלהם להצלת האנושות, ממש כמו סופרמן. חוץ מזה, אני חושב שבימינו כשהחברה מתקדמת בקצב מהיר כל כך ושינויים גדולים מתחוללים, נראה שרבים מתבוננים אחורה לעתיק ולקדום כדי להתחבר לשורשים האנושיים שלנו".
לקצב השינויים המהירים בחברה המודרנית יש לפי נורדוויג תרומה לכך שהנורדים דחקו הצידה את היוונים הקדמונים והמיתולוגיה הקלאסית שלהם בכל הנוגע לתרבות הפופ. "המיתולוגיה היוונית פחות פופולרית בקרב קהל צעיר בגלל שהיא מוכרת ומבוססת לאורך שנים, ושמור לה מקום בגרעין של תרבות המערב. הוויקינגים לעומת זאת הם עם אניגמטי ומרוחק, רבים מכירים אותם כברברים. להציץ לתרבות שלהם וללמוד על המיתולוגיה שלהם זה מסע של גילוי חדש לדורות הבאים".
הלגסון חושב שההבדל המשמעותי הוא באיפיון הדמויות: "כל הזמן נעשים נסיונות למחזר את המיתולוגיה היוונית עבור ילדים, אבל נראה שבשנים האחרונות תאגידי הבידור האמריקנים מוצאים עניין רב יותר כיום באודין ותור מאשר בזאוס וארטמיס. אני משער שזה קשור לכך שבמיתולוגיה הסקנדינבית יש הבדל ברור בין הטובים והרעים - כלומר אם אתה אל או ענק. לעומת זאת, המיתולוגיה היוונית יותר עמומה, ומתרכזת לא פעם בסוגיות של מיניות. מה שמציל את הדמויות הנורדיות מלהיות שטוחות ומשעממות הוא הדמות של לוקי, שמתגורר באסגארד בין האלים, אבל אינו אמין ויחצה את הקווים כדי להצטרף לענקים עם בוא ראגנארוק".
אחת מהמיתולוגיות המודרניות המשמעותיות ביותר היא זו שהגה טולקין במחצית הראשונה של המאה ה-20, והפכה לאבן דרך בספרות העולם, ומקור השראה בלתי נדלה לאינספור יצירות אחרות - כולל העיבודים הקולנועיים של פיטר ג'קסון ל"ההוביט" ו"שר הטבעות". אבל טולקין עצמו הושפע עמוקות מהמורשת הנורדית אותה הכיר כחוקר תרבות, וזה ניכר ביצירתו - מדמויות כמו האלפים, הגמדים, הטרולים, הדרקון סמאוג, דרך קונספטים רעיוניים ועד לתרחישים ספציפיים שהם ספק מחווה, ספק גניבה ספרותית.
"האגדה על סיגורד קוטל הדרקונים מהמיתולוגיה הנורדית מופיעה בגרסאות שונות ביצירתו", קובע נורדוויג, "סיגורד קוטל דרקון ששוכב על ערמת זהב, ממש כמו סמאוג ב'ההוביט'. שמם של רבים מהגמדים שאובים מהמיתולוגיה הנורדית. ב'שר הטבעות' יש נקודות השקה רבות בין גנדלף (שם נוסף מהמיתולוגיה הנורדית) והאל אודין, שמופיע בפני סיגורד כגבר זקן עם מגבעת מרופטת ומקל הליכה, ומלווה אותו במסעו. הקונספט של הטבעת המקוללת שמביאה חוסר מזל לנושא אותה, גם היא שאובה מהאגדה על סיגורד, וכך גם חרבו של ארגורן 'אנדוריל' שנוצרה מחדש, אבל לקוחה גם היא מאותו סיפור".
ומה עם ספרי "שיר של קרח ואש" מאת ג'ורג' ר.ר. מרטין וסדרת "משחקי הכס" שנחצבה מהם? החיבור לטולקין מורגש (וכן, זה הנוגע לאלן טיילור שביים חלק משמעותי מפרקי הסדרה וכן את "תור: העולם האפל" מ-2013), וכך גם האזכורים למורשת הנורדית. מאבק בין הקרח והאש - יש, מנהיגים אמיצים מהצפון כמו אודין ותור - יש, מלכה מרושעת ואכזרית כמו הלה – יש, רמאי ערמומי כמו לוקי – יש, אל לוחמני בעל יד אחת כמו טיר – יש, זאבי ענק - יש, דרקונים – יש, אפילו עורבים פיקחים על תקן יוני דואר – יש. "ההקשרים פה יותר קלושים מאשר במקרה של טולקין, אבל עדיין מובחנים", אומר נורדוויג, "למשל 'יילודי הברזל' שמשייטים לאורך חופי ווסטרוז בספינות עץ ארוכות עוצבו על פי הוויקינגים. גם הסמל של בית גרייג'וי – הקראקן – מקורו במיתולוגיה הנורדית. אפשר גם להניח שהמהלכים הלבנים מזכירים את הדראגורי, שהם לפי המורשת הוויקינגים לוחמים מתים חיים".
אז האם המיתולוגיה הנורדית ודמויותיה השטוחות מחד והמפחידות מאידך, ראויות לתחיית המתים שמתרחשת בשנים האחרונות בתרבות הפופ האמריקנית? "אני חושב שילדים מתעניינים במיתולוגיות מסוגים שונים", מסביר סיגפריד שמגדיר עצמו ככומר פגאני, "בצעירותי הורי אמרו לי שכמבוגר אוכל להחליט להאמין בכל דת שארצה, אבל שעלי להכיר את האגדות שעיצבו את התרבות שלנו – מיוון העתיקה, היהדות והנצרות. אבל בזמנו הייתי מרותק למיתולוגיות המודרניות של DC קומיקס, מארוול, "מסע בין כוכבים" וכו'. אני חושב שכל עוד לא יחליטו עבור הצופים איזה סיפור אמיתי ויגדירו את האחרים כעוינים, כולם יהנו".
