40% מהפונים למרכזי הגנה לפגיעה מינית - בנים
במרכזי ההגנה שמפעיל משרד הרווחה התקבלו אשתקד 2,063 פניות של ילדים ובני נוער שנפגעו מינית, בהם 807 בנים. דו"ח אחר מצא: כמעט כל ילד חמישי נפגע מינית. "אחותי הגדולה הפשיטה אותי וביקשה ממני לעשות לה דברים, גם כשהתבגרתי שמרתי את הסוד, גברים לא מרגישים צורך לדבר על זה", סיפר אדם שהוטרד בילדותו
מרכז להגנת בני נוער שנפגעו מינית
40% מכלל הפונים למרכזי ההגנה לפגיעות מיניות בישראל הם בנים – כך על פי נתוני משרד הרווחה שנחשפים לראשונה ב-ynet. על פי הנתונים, במרכזי ההגנה שמפעיל המשרד התקבלו 2,063 פניות לגבי ילדים ובני נוער נפגעי פגיעה מינית בשנת 2016, מתוכם 807 בנים, שמהווים 40%. במרכזי הטיפול טופלו 1,724 נפגעי פגיעה מינית, מתוכם 620 בנים, שמהווים 36%.
בדו"ח שפרסם משרד החינוך בשנת 2016, שכלל 5,650 בנים עד גיל 16 מכל רחבי הארץ, מצאו החוקרים כי כמעט כל ילד חמישי הינו נפגע אלימות מינית, אך התופעה פחות מדוברת, מאותרת ונחשפת. על פי נתוני ארגון מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי פגיעה מינית - הזמן החולף בין אירוע הפגיעה לבין עיתוי החשיפה הוא כמעט כפול עבור גברים מאשר עבור נשים.
יוסי (שם בדוי), אב לשבעה, הוטרד בילדותו על ידי אחותו הגדולה במשך שלוש שנים, עד שהיא התחתנה ועזבה את הבית. "הייתי בן חמש", מספר יוסי. "אחותי בת העשרים הייתה מפשיטה אותי ומתפשטת בעצמה, נכנסת איתי למקלחת ומבקשת ממני לעשות לה דברים, לנגוע בה. כשאתה ילד שמעריץ את אחותך הגדולה, אתה בטוח שזה ביטוי לאהבה נורמלית בין אח לאחות. רק כשגדלתי הבנתי מה לא היה בסדר בזה. כמובן שאף אחד לא ידע על זה. גם כשהתבגרתי שמרתי את הסוד, כי גברים, בניגוד לנשים, לא מרגישים את הצורך לדבר על זה או לשתף. התמודדתי לבד".
בית לין, מרכז להגנת בני נוער שנפגעו מינית(צילום: משרד הרווחה)
(צילום: משרד הרווחה)
חדרים במרכז בית לין (צילום: משרד הרווחה)
(צילום: משרד הרווחה)
(צילום: משרד הרווחה)
בני (שם בדוי), אב לשניים, מספר כי אחד מילדיו חווה שתי פגיעות מיניות בהפרש של שנתיים. "הפעם הראשונה התרחשה כשהוא היה בן שמונה, במועדונית בבית הספר. הוא הסתכל יחד עם חבריו על גנן שעבד מעבר לגדר. כשהגנן ראה שמסתכלים עליו, הוא הוריד את מכנסיו אל מול הילדים וחשף את איבר מינו".
בני מספר גם כי "בפעם השנייה, לפני כמה חודשים, גרושתי ואני קיבלנו טלפון מבית הספר להגיע בדחיפות. בישיבה בבית הספר סיפרו לנו שהילד סיפר לאחד המורים במסגרת שיחה אישית, שלפני שנתיים, כשהיה בן עשר, קרה לו דבר שעליו לא סיפר לאף אחד. הוא היה עם אחותו ועוד חבר בגינת הבניין. הגנן עבד שם באותו הזמן והם עזרו לו לשתול פרחים. לאחר שסיימו, הגנן שאל אותו אם הוא רוצה לעזור לו לשתול עץ. הילד הסכים והגנן הלך איתו למחסן. כשהגיעו לשם הגנן הוריד את מכנסיו וביקש מהבן שלי לשבת. הילד שאל מה הוא רוצה והגנן ענה 'סקס'. למזלנו, הילד ברח באותו הרגע. הסתבר שמה שגרם לו לספר הוא מקרה של נערה בצפון, שעליו שמע בתקשורת, שחשפה את מה שקרה לה, שנים אחרי שפגעו בה, והוא לא רצה להגיע למצבה הנפשי".
גל אבני-בר לב, מנהלת המרכז בבאר שבע(צילום: משרד הרווחה)
חוה לוי, יו"ר ועדת ההיגוי של מרכזי ההגנה לבני נוער שנפגעו(צילום: משרד הרווחה)
"אחרי שנה, כשכבר היה בן שש, הוא בא אליי ואמר – 'אני לא רוצה להישאר איתה. היא עושה דברים לא טובים, היא משכיבה אותי על הספה ומורידה לי את המכנסיים'. בהתחלה חשבתי שהיא מחליפה לו בגדים. קשה היה לנו לחשוד בה כי אנחנו מכירים אותה ואת כל המשפחה שלה מאז שהיא ילדה. אחרי שנתיים בערך התחילו בעיות התנהגותיות קשות אצל הילד, ולקחנו אותו לטיפול. ערב אחד, בזמן ששנינו יושבים לבד, שאלתי אותו על התקופה שהבייביסיטר הייתה שומרת עליו ואז הוא סיפר לי כל מה שהייתה עושה לו".
תחושת האשמה
ברחבי הארץ פועלים שמונה מרכזי הגנה של משרד העבודה והרווחה, שנועדו להעניק מענה מיידי לילדים ולילדות ולבני נוער נפגעי אלימות ופגיעות מיניות. במרכזי "בית לין" מרוכזים כל עובדי המקצוע הרלוונטיים – עובדים סוציאליים, חוקרי ילדים, חוקרי משטרה, רופאים ופרקליטים מלווים, ובכך הם חוסכים את הליך הפנייה למשטרה, שעלול להרתיע את הילדים. בשנה האחרונה נפתחו שני מרכזי הגנה חדשים בצפת ובנתניה.
מנהלת מרכז ההגנה "בית לין" באר שבע, גל אבני בר-לב, מספרת כי "עד תחילת גיל ההתבגרות, בסביבות גיל 13, הדיווחים על פגיעה מינית מתחלקים באופן שווה בין בנים לבנות. ברגע שמגיעים לגיל ההתבגרות, אנחנו רואים ירידה משמעותית באחוז הבנים שמגיעים לעומת הבנות. נערים כמעט לא מגיעים, וזה לא כי הם לא נפגעים".
סאלח בכרי, מנהל בית לין בנצרת(צילום: משרד הרווחה)
דניאלה אפרת מטי, מנהלת בית לין בתל השומר (צילום: משרד הרווחה)
"התחושות של הבלבול, הבושה והאשמה מתגברות בגיל ההתגברות, שבו הנער מתחיל לגבש את התפיסה העצמית, כולל הזהות המינית. כשנער נפגע מינית הוא עובר טלטלה מאוד גדולה, והרבה פעמים הוא חושש שאם יספר יצחקו עליו, יגידו שהוא הומו, יתייגו אותו ויביישו אותו כשהוא אפילו לא יודע לתרגם לעצמו את החוויה שהוא עבר. אנחנו רואים ילדים שכתוצאה מאירועים כאלה מתחילים לבדוק את עצמם - מה זה אומר עליהם, האם הם נמשכים לבנות או לבנים. במקרים קיצוניים הם גם יתחילו לפגוע מינית באחרים, ולפעמים דרך זה אנחנו מגלים את הסיפור שלהם. הם עושים את זה לא כי הם עברייני מין, אלא כי הם מנסים לקחת שליטה בחזרה על החיים שלהם".
דן סויסה, עובד סוציאלי שמטפל בגברים שנפגעו מאלימות מינית במסגרת מרכז ענב"ל (עזרה נפשית בנגב לגברים ונשים שנפגעו מאלימות מינית) של עמותת "יחדיו", שופך אור על פן נוסף בקושי המיוחד של בנים להיחשף: "הגבר הישראלי נועד להיות לוחם, חזק, 'שום דבר לא יפגע בי'. מאז הלידה מחנכים אותנו, הגברים, להשתיק את החולשות. מבהירים מה מותר ומה אסור לנו להרגיש. גבר מרגיש כעס, נקמה, שנאה. אסור להרגיש פגיעות, כאב, פחד, וגם לא רוך ואהבה. בחברה הישראלית קיים קשר של שתיקה סביב פגיעות גברית – 'הגברים בוכים בלילה', 'אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין' ועוד".
דניאלה אפרת-מטי, מנהלת מרכז הגנה "בית לין" בבית החולים "שיבא" בתל השומר, מספרת כי האתגר המיוחד בסיוע לבנים שנפגעו מינית נובע לפעמים גם מההתייחסות של הוריהם למקרה: "כשאנחנו יושבים עם ההורים של הבנים, שנפגעו על ידי בני מינם, בין אם בני גילם או מבוגרים יותר, הם הרבה פעמים שואלים האם בעקבות החוויה הזהות המינית שלו תשתנה והוא יתחיל להימשך יותר לבנים. במגזרים מסוימים, כמו חרדים או ערבים, זה עוד יותר בולט. אצלם זה שומו שמים ואז רואים בהלה מאוד גדולה בנושא".
מבינים את הצרכים של האוכלוסייה
בעוד שברוב המרכזים 40% מכלל הפונים בגילאים השונים הם בנים, בחברה הערבית והחרדית רוב הפונים הם בנים, יותר משיעורם באוכלוסייה. הטיפול בנפגעים מקרב האוכלוסיות הערבית והחרדית הוא בעל מאפיינים מיוחדים, ועל כן הוקם מרכז הגנה בנצרת שמתמחה בטיפול באוכלוסייה הערבית ומתוכננת הרחבה של מרכז ההגנה בירושלים, כך שייתן מענה רחב יותר למגזר הערבי במזרח העיר. לאחר עבודה ממושכת בקרב המגזר החרדי בירושלים, ילדים ובני נוער חרדים שנפגעו מינית החלו לפנות למרכז בעיר, והטיפול בהם נושא אופי שמתאים לחברה החרדית.
סאלח בכרי, מנהל מרכז ההגנה "בית לין" בנצרת, שמשרת בעיקר את האוכלוסייה הערבית, מסביר על הייחודיות של המרכז שבראשותו: "החברה הערבית מתקשה עוד יותר לדבר על נושא הפגיעות המיניות. מנסים לשמור על הסוד בתוך המגזר, בתוך המשפחה אפילו, מתוך חשש ש'כל הכפר יידע' ואז הכבוד והמעמד של אותו קטין ייפגעו. בחברה הערבית הסטיגמה היא יותר קשה והנושא של פגיעות מיניות הוא סוג של טאבו.
"אנחנו מנסים להעלות את המודעות של המגזר לסוגיה ולחשיבות הדיווח והטיפול בנפגעים. היתרון אצלנו הוא שאנחנו מקום נייטרלי – לא תחנת משטרה, בית חולים או לשכת רווחה, אלא ממוקמים בתוך מרכז מסחרי גדול בנצרת, וכך אנחנו מצמצמים את החשש של הפונים מחשיפה. במגזר יש גם פחות אמון במשטרה, ולכן יותר קל להם לבוא לפה, כאשר אפילו השוטרים אינם במדים. כולם פה דוברי השפה הערבית ומבינים את הצרכים הייחודיים של האוכלוסיה. לפעמים גם פונים אלינו בשיחות אנונימיות רק כדי להתייעץ ולהתלבט איתנו מה לעשות".
.jpg "הורים חוששים שהזהות המינית של בנם תשתנה בשל התקיפה (צילום: shutterstock)")
הורים חוששים שהזהות המינית של בנם תשתנה בשל התקיפה (צילום: shutterstock)
"המרכזים מאוד חמים, נעימים לעין, מושקעים, לא משרדיים, לא נראים כמו תחנת משטרה – וזה מאפשר לילד חוויה מסוג אחר", מתארת חוה לוי. "אחת הפרקליטות סיפרה לי שהיא הרבה פעמים שומעת ילדים יוצאים ממרכז ההגנה וכששואלים אותם 'איך היה לך?' הם עונים 'כיף', עד כמה שזה נשמע מוזר".
לאחר קבלת המענה הראשוני, הקטינים נפגעי עבירות המין מופנים לאחד ממרכזי הטיפול של משרד הרווחה שמפוזרים ב-13 מוקדים ברחבי הארץ. בעתיד יוקמו שישה מרכזים נוספים, כדי להגיע לפריסה ארצית, ובינתיים, במקומות שבהם לא קיימים מרכזים ייעודיים, הנפגעים מופנים למטפלים פרטיים מוסמכים במימון משרד הרווחה.
איזבל סרי-לוי, מפקחת ארצית בנושא פגיעות מיניות בילדים ובבני נוער, אשר אחראית על מרכזי הטיפול ברחבי הארץ, מסבירה: "אנחנו נכנסים לתמונה אחרי שהילד חשף בפני מישהו שהוא נפגע, שהנושא נבדק, בדקו את הצרכים של הילד ושהוא מוגן מהמשך פגיעה. הילדים מקבלים טיפול אחד על אחד אצל מומחים – עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, קרימינולוגים, מטפלים באמנות ועוד, כמובן בשיתוף ומעורבות של ההורים, שגם הם פעמים רבות זקוקים לעזרה בעצמם בהתמודדות עם המקרה. יש פה החלטה תקדימית של המדינה שאם ילד נפגע מינית – היא זו שאחראית לכך, מכיוון שלא הצליחה לשמור עליו, ולכן היא זו שתספק טיפול.
"היום די ברור לנו שלבנים הרבה יותר קשה לספר על פגיעות מיניות. הדו"ח השנתי של מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית משקף את זה בצורה טובה מאוד - אם לאישה לוקח בין 10 ל-20 שנה בממוצע לחשוף פגיעה מינית, אצל גברים זה לוקח 20 עד 30 שנה".
לפנייה לכתב/ת 
המרכז להגנת בני נוער שנפגעו
צילום: משרד הרווחה
מומלצים
