פרשת הצוללים / אורי קופר

כמו כמעט כל אוהד כדורגל גם יוהאן לינדברג, אחד המנהלים של קבוצת אוסטר מהליגה השנייה בשוודיה, צפה ב-1:6 המפורסם של ברצלונה על פריז סן-ז'רמן בעונה שעברה. העולם התרגש מההיסטוריה, אבל לינדברג לא אהב את העובדה ששחקני הקבוצה שלו פיארו את ה"התחזות" של לואיס סוארס, זו שהובילה לפנדל מכריע, וראו בה מהלך לגיטימי.

בעקבות המשחק החליטו באוסטר, אלופת שוודיה ארבע פעמים בעבר, להחתים את כל השחקנים על מסמך שקובע כי אם יתחזו במהלך משחק - הקבוצה רשאית לקנוס ולהשעות אותם. "כל עולם הכדורגל נגד צלילות ברחבה", אמר אז לינדברג. "יותר מדי קבוצות לא נוקטות עמדה, והנושא הולך ומתעצם".

מתעצם? לא בטוח. צלילות תמיד היו, אך היום פשוט יותר לגלותן באמצעות מספר המצלמות העצום. מה שכן, לאחרונה הדיון בנושא נמצא כל הזמן בכותרות, גם בישראל. מספיק להיכנס לרשתות החברתיות בכל פעם שאיתי שכטר מתהפך באוויר, תוך כדי שליחת ידיים לפנים ושחרור צעקה - בין אם הייתה עליו עבירה ובין אם לאו - כדי להבין כמה הנושא חם.

שלשום ראינו בליגת העל שתי צורות התחזות - של שוער מכבי נתניה גולן אלקסלסי, שסחט צהוב שני מעדן בן-בסט בצורה תיאטרלית במיוחד, ושל שכטר, שזיכה את בית"ר ירושלים בפנדל שלא הגיע לה. זה היה הפנדל ה-20 ששכטר סוחט בקריירה, מקום חמישי בהיסטוריה הישראלית (ראו טבלה).

ראה ואל תעשה. סוארס סוחט ממרקיניוס פנדל(צילום: getty images)

מהימים של שכטר בנצרת-עילית (כבר אז סחט פנדלים באופן מקצועי) לא תמיד אפשר להבין האם מדובר בצלילה, כיוון שההילוכים החוזרים דלים, וגם משום שהחלוץ הוותיק סחט לא מעט פנדלים "חוקיים" בקריירה שלו. אבל לא סתם הוא נחשב בקרב הציבור ל"צוללן הראשי".

אבי נימני נתפס בזמנו כשחקן שצולל לא מעט ברחבה. היום התדמית דבקה גם במאור מליקסון, ומהעבר הלא רחוק זכורים ימי הזינוקים לדשא של מנור חסן. יש שחקנים שפשוט עושים זאת יותר, או יותר טוב - תלוי איך מסתכלים על זה. לא סתם נוהגים במקומות שונים לכנות את השחקנים האלה "אמנים". על זה בדיוק אמר לא מזמן סרחיו אגוארו: "אחד מתפקידי השופט הוא להתכונן מראש ולדעת מי נוטה לצלול, ולמי הוא צריך להקדיש יותר תשומת לב".

אגוארו. "השופט צריך לדעת מי נוטה לצלול"(צילום: רויטרס)

השופטים באמת מתכוננים. באופ"א, למשל, סידרו לכל שופט גישה למערכת וידיאו שבאמצעותה אמורים השופטים לצפות במשחקים ובמהלכים של הקבוצות שאותן הם עומדים לשפוט במפעל אירופי. "ההכנה למשחק היא חלק מהמקצוע", מסביר אחד מבכירי השופטים בארץ. "לומדים את הקבוצות, את השחקנים, אבל לא מגיעים עם תדמית ואומרים לצוות 'שכטר הוא צוללן'. השחקן עושה את העבודה שלו, ונכון שהוא מגזים לפעמים, אבל כשכן יגיע פנדל ולא אשרוק - מה יגידו עליי? אם אני יודע שעלי עותמן לדוגמה מבצע עבירות גסות, עדיין לא אוציא לו צהוב על כל עבירה אלא לפי המקרה. אותו דבר בהתחזויות, פשוט מקדישים יותר תשומת לב".

מה אפשר לעשות כדי למנוע אותן?

"אם תאמץ פעם אחת את המודל האנגלי ותרחיק מישהו לשני משחקים על התחזות, שחקנים יתחילו לפחד. בלי עונשים הם לא יפחדו".

עותמן. כדאי שייזהר כי למדו אותו(צילום: אורן אהרוני)

הסנונית הראשונה

צלילות ברחבה הן כמובן לא בעיה ישראלית. אם תראו גרמני או הולנדי צופה במשחק, יכול מאוד להיות שתשמעו אותו צועק על הטלוויזיה: "שוולבה, שוולבה". התרגום, מגרמנית, הוא "סנונית" - הציפור שצוללת במהירות לקרקע כדי ללקט מזון. הביטוי נכנס ללקסיקון בשתי המדינות בגמר מונדיאל 74', אז ברנד הולצנביין המערב-גרמני צלל ברחבה. גמר מונדיאל נוסף, של איטליה 90' בין מערב-גרמניה לארגנטינה, הוכרע בעקבות צלילה של גרמני אחר בדקות האחרונות, רודי פלר.

שחקנים שמשתטחים על הדשא ברחבה בעקבות מגע קליל, אם בכלל, יש בכל העולם. לואיס סוארס, עוד מימיו באיאקס ובליברפול, מוכר ככזה. גם אריין רובן ואשלי יאנג נתפסים כצוללנים סדרתיים. הכנסת שופטי וידיאו במספר מדינות אמורה לפתור את הבעיה, אבל עד שזה יקרה בצורה גלובלית הטיפול צריך להיעשות באמצעות ענישה לאחר המשחק.

באחד ממחזורי הסיום של העונה שעברה זכו שתי הקבוצות של מנצ'סטר בפנדלים מול יריבות נחותות, בעקבות צלילות של מרקוס רשפורד ולירוי סאנה. שניהם שחקנים צעירים. אותו מחזור היה הקש שהוביל לשינוי חוקתי, ומהעונה הנוכחית נכנס לתקנון סעיף הקרוי "הטעיה מוצלחת של השופט". כל התחזות מביאה להרחקה של שניים עד חמישה משחקים. עונש קשה. בארה"ב כבר כמה שנים שכל "צוללן" נקנס.

רשפורד. כבר לא ייפול בקלות(צילום: רויטרס)

אפשר לצפות שבמקום בו יש יותר התחזויות כך שופטים "יקנו" אותן פחות. אבל מחקר שנערך באוסטרליה ב-2011 ובדק צלילות ברורות ברחבה בעשר ליגות, הראה בדיוק ההפך: אחוזי הטעות של השופטים גבוהים יותר במקומות שבהם נהוג להתחזות.

יכול להיות שפשוט מדובר בכישורים תיאטרליים טובים יותר, בתרבות, אבל כמו שאמר פעם אלכס פרגוסון: "צלילות הן אמנות, ובכל מקום תמצא אנשים שנהנים גם מאמנות רעה".