ממילאנו באהבה
אם יש הזדמנות לקפוץ למילאנו, גם ל-48 שעות, לוקחים אותה בשתי ידיים. בעיקר כשהביקור הקצר רווי בהמלצות קולינריות שכדאי לרשום
לכבוד יום הולדתה של חברה טובה הגענו לעיר רווית הסטייל ומצאנו את עצמנו במסעדה עטירת המלצות ושבחים, כשאנחנו מחכים לחגיגת יין ופסטה מסורתית. חברינו, שחיו בעברם הלא רחוק בעיר מכירים אותה היטב והציעו לארח אותנו.
בעיר הרומנטית מצאנו את עצמנו שני זוגות, נטולי ילדים, עגלות ומטלות. רק אנחנו וזוג האיטלקים, ככה. פשוט. 48 שעות לא טיפוסיות של בילוי והנאה צרופה במילאנו הקסומה.
קשה להתעלם, לפני הכל, מכך שהעיר עמוסה בסטייל. כל איטלקי שני לוקה ב'מיקסום' קיצוני כשהוא מאמץ את הנתונים הטבעיים שלו ומשדרג אותם עשר רמות מעלה. לכולם בלי יוצא מן הכלל יש חוש סטייל. ואין אף אחד שפשוט יוצא מהבית במראה ה'ככה התעוררתי'. מעולם לא הרגשתי מוזנחת כל כך. הגעתי בתומי לעיר לבושה בגינס, טי שרט וסניקרס ונדהמתי לראות שכולם, אבל כולם עשו מאמץ הרבה יותר גדול ממני, בטרם יצאו מפתח ביתם (הסטייליסטי כנראה).
זה התחיל מנהג המונית שקיבל את פנינו בשדה התעופה, לבוש בנעלי ספורט מבריקות וטרנינג סקיני אפור וצמוד. היה לו ג'ל על השיער והוא עשה את מה שמסתבר נהוג מאוד בקרב גברברי איטליה, פן עם הקפה של הבוקר.
את החופשה בילינו בדירה יפיפיה ומלאת נוסטלגיה. אין כמו בתים ישנים בעלי תקרות גבוהות ורצפות מצוירות. כמעט ואיבדתי עשתונות כשגיליתי את הפטיפון הישן ומטבח מקורי משנות השישים שנראה כאילו הרכיבו אותו אתמול.
הבניין עמוס בטיפוסים איטלקיים שנראו כאילו לקוחים מסרט של פליני. שוער הבניין הזקן והמקריח שמסתובב עם חיית המחמד שלו, הצב מניטורי, שדומה לו להפליא. בקומת הקרקע, ליד חדר המדרגות נתקלנו בשכנה רחבת ממדים ופטפטנית, שלובשת שמלות פרחוניות וגרה בשותפות עם בתה.
בילינו את היום הראשון שלנו בלשטוף את העיניים בחנויות המעצבים היפיפיים שנראו כמו עבודות מיצב של אנדי וורהול. לא הצלחתי להבין מי באמת קונה בחנויות האלה את כל הפריטים הצבעוניים, היקרים והמשונים האלה. אבל זאת בהחלט הייתה תפאורה יפיפייה להתהלך בתוכה. הרצפה בחנות של פראדה הייתה נראית כמו גרסה פסיכודלית שעלתה במוחו של החתול מעליזה בארץ הפלאות. אותה ריצפת משבצות ידועה בשחור ולבן קיבלה טוויסט נפלא כאשר היא נמרחה ונראתה כלקוחה מתוך חלום. ודאי לקח שעות להרכיב את הרצפה הזאת חשבתי לעצמי.
היא יכולה הייתה בקלות לשמש להפקת תאטרון או מופע בלט מרהיב. אך גם כפות רגליהן של נשות מילאנו ודאי פסעו עלייה במעגלים וקווים מפוארים, כמו רקדניות אלגנטיות.
פסענו ברחובות, כשבכל עבר חלונות ראווה מהפנטים. לא בטוח מי קונה באותן חנויות יוקרה אבל זו בהחלט הייתה תפאורה יפה לפסוע בתוכה. הזלנו ריר במאפייה היוקרתית
Monte Napoleone בה ישבו זוגות מבוגרים שנראו כמו פסלים מעוצבים ושתו קפה משובח ועוגה.
את ארוחת הערב הראשונה בילינו במסעדה בשם
Sapori Del mare . הגענו יחד עם חברינו ובני משפחתם האיטלקים וחיינו לרגע בסרט איטלקי.
אוכל נפלא ויין משובח. מנה שהייתה ממכרת וקסומה במיוחד היא הסלט הקטלני PolpoallaCatalana
הסתובבנו בעיר במרכז חנויות Porta Nuova ובבית קפה יפיפה שיש בו גלריה של אומנות וגג מרשים שאפשר להתהלך בו- 10 Corso Como
אכלנו צהריים בקניון של אוכל משגע שהיה מלא בדוכנים וחנויות עם חומרי גלם משובחים וטעימים.
המסעדה שאכלנו בה שממוקמת באותו מרכז של אוכל הייתה נפלאה.
Alice Ristorante, Eataly. אמנם המנות היו קטנטנות ומעט פלצניות אך האוכל היה טעים ומשובח. התלהבתי במיוחד מהקינוח שהגיע בדמות ספר ובתוכו התחבאו שלל קינוחים מיוחדים ומגוונים.
מה שגילינו שוב ושוב זה שבמילאנו אין בכלל מוניות. אין סיכוי להזמין שם Uber ופעמים רבות כאשר התקשרנו להזמין מונית נאמר לנו בפשטות שאין מוניות. מה שהיה מתסכל והזוי עד יותר היה שכל מטרת הנסיעה החלה משמועה על מסעדה שאנחנו חייבים ללכת אליה.
בשיאה של הציפייה הגיע הערב המיוחל ועמדנו לנסוע למסעדה הנחשקת, לחגוג בה יומולדת לחברה שלנו. אבל באותו הערב מצאנו את עצמינו משוטטים ברחובות במשך כמעט שעה ומנסים בנואשות מוחלטת למצוא מונית. כשלבסוף מצאנו מונית אחת בודדה שחנתה עם אורות מהבהבים, מחוץ לחנות גלידה, את הנהג אי אפשר היה לאתר.
עמדנו ליד המונית הזאת בערך חצי שעה נוספת בעודנו קוראים לכל עבר ומנסים לנחש לאן הנהג נעלם. אני בעצמי נכנסתי לחנות הגלידה ובאיטלקית/ צרפתית / ספרדית עילגת ניסיתי למצוא את הנהג המסתורי. חצי שעה אחרי, כשכבר כמעט וויתרנו, יצא הנהג עם גלידה בידו והסכים לקחת אותנו למסעדה.
רגע לפני שהתור שלנו נמחק, הגענו למסעדה. המסע המפרך היה שווה את המאמץ. המסעדה LangosteriaBisrot לא אכזבה והייתה פשוט נפלאה.
אחרי ארוחת ערב נהדרת הלכנו לערב במועדון של רוברטו קבלי. מועדון חביב שנמצא בחוץ, במיקום משונה אך חביב בפארק, ליד מגדל מים. מועדון משונה אשר משומה כל הרוקדים בו אכלו מבופה והחזיקו ללא יוצא מן הכלל, צלחת עם עוגה בזמן שהם רקדו. כנראה שאצל האיטלקים אפילו ברחבת הריקודים אנשים זוללים, חשבתי לעצמי, בזמן שנתתי את ריקוד חיי על הרחבה.
הלכנו לישון נרגשים ולא האמינו שאנחנו עומדים לחוות את חלומו הרטוב של כל הורה תשוש. חלום ״היקיצה הטבעית״. בבוקר היינו המומים מהשינה העמוקה. קמנו נפוחים מנוזלים וכל הגוף שלנו כאב מההלם של השינה הממושכת.
בבוקר האחרון שלנו בעיר הספקנו להתרוצץ בהיסטריה ולקנות כמו תיירים נלהבים, עד כמה פריטי לבוש מיותרים ורנדומליים.
ממש לפני שמיהרנו לצאת לשדה התעופה, לקראת הטיסה שלנו חזרה הביתה, החלטנו לקנח את המסע הנפלא הזה בארוחת צהריים אחרונה.
ובכן גבירותיי ורבותיי אמנם לא הספקנו בביקור הזה ללכת לכנסייה Santa Maria delle Grazie לראות את יצירת המופת ״הסעודה האחרונה״, אך חוויית הסעודה האחרונה שלנו במילאנו, הייתה לא רחוקה מייצרת מופת של ממש. הגענו למסעדה משפחתית פשוטה המנוהלת על ידי בעל ואישה. כאשר מי שמבשלת את יצירות המופת שיוצאו מן המטבח בניחוח ממכר, היא הסבתא של המשפחה.
בעלי המסעדה אינם מעוניינים ביחסי ציבור. הם אוהבים את זה שהיא קטנה ומקומית ולכן היא נשמרת למקומיים בלבד כמו פנינה סודית- La Mongolfiera
קשה לי לתאר כמה טעים היה שם. בחיי שהייתי על סף בכי כשטעמתי את הפטרייה שהגישו לי. היא עברה כנראה אידוי ואז צריבה בתנור אבן, אבל הייתי יכולה להישבע שיש לה טעם של כבד אווז, כי היא פשוט נמסה לי בפה.
את הפסטה הכי טעימה בחיי אכלתי באותה המסעדה. היא הייתה כמובן ביתית וממולאת בלדעת, שקדים והנפלא מכל, קליפת תפוז. ככה שהיה בה שילוב ייחודי ונפלא של מתקתקות עם חמצמצות. הניחוח היה אלוהי ואני כבר נשלחתי למחוזות רחוקים של הנאה וטירוף.
המוצרלה הביתית התגלשה לי בגרון. היין שימח וחימם את ליבי. חברינו התרגשו והתלהבו עד עמקי נשמתם מכך שהגענו בדיוק בזמן, שלא איחרנו את העונה ושזכינו לטעום את הארטישוקים הקטנטנים, שנחתכו בדקות ופוזר עליהם פרמזן נפלא ומשובח.
בתום הארוחה, מדושני עונג, הבנו מדוע האיטלקים נראים כל כך מרוצים. הם פשוט אוהבים את החיים. ואין ספק שהם יודעים באמת, אבל באמת איך ליהנות.
עלינו על הטיסה והתגלגלנו חזרה הביתה. הג’ינס בקושי נסגר עלינו ועדיין, המסקנה הייתה ברורה,
הגיע הזמן להתלבש, להתגנדר, לחגוג, ליהנות. להשקיע קצת יותר בחיים ובעצמינו. לקום כל בוקר לחגיגה כמו בסרט איטלקי.
לחיי אוכל טוב, בילויים וחברים טובים והלוואי שכולנו נהייה אפילו לסוף שבוע, או ליום אחד, קצת יותר איטלקיים.
