מ-DC קומיקס ועד פרסומת לבמבה: האיורים שנדחו ולא פורסמו מעולם

איורי עיתונות פוגעניים מדי, איורים מסחריים שהיו עלולים להפחיד את הקונים, וכרזות תיאטרון שהציגו פרשנויות שונות במחלוקת להצגות - כולם יוצגו בתערוכת "סלון הדחויים" שאוצר אוהד גבעתי, ותציג במסגרת שבוע האיור בתל אביב, החל מ-16.11 בגלריה אלפרד.

האיורים שלפניכם הם "החצר האחורית" של זירת האיור המסחרי בארץ. כל אחד מהם נדחה מסיבה שונה על ידי לקוחות משלל מוסדות תרבות. לפעמים היה זה עניין של טעם ולפעמים הם פשוט לא היו מספיק פוליטיקלי קורקט. עבור האיורים שבהן מופיעות שתי תמונות - התמונה העליונה היא זו שנדחתה, ולאחריה תופיע זו שהתקבלה, כולל הנימוקים כמובן - כאן, מי שלא מקובל, לא מקובל עם סיבה.

כפולה למגזין FORNO, מאת המאיירת מיטל בר נתן

נדחה

ההקשר שבו נעשתה העבודה: מגזין FORNO הוציא קול קורא לגיליון ציצים-אשכים, כשהרעיון היה ליצור כפולה עם, ובכן, ציצים ואשכים.

כוונת המאיירת: "תוך כדי עבודה התפתח הרעיון של גן עדן עם ציצים שהם מלאכים וגיהנום של אשכים. את ההשראה לקחתי מלא פחות מיום הדין של מיכאלאנג'לו, אחד הציורים האהובים עלי".

מנימוקי הדחייה: "הרעיון מקורי ומעולה ומאוד הצחיקה אותי האינטראקציה בין הציצים לאשכים. לביצוע עצמו פחות התחברנו. אני מכבדת את הסגנון הרישומי של הקווים הדקים, אבל זה לא הכיוון של המגזין", כך כתבה עורכת המגזין.

איור של אסף חנוכה, מתוך הצעה לרומן הגרפי Dead Normal, שנדחה על ידי DC COMICS.  

ההקשר שבו הוזמנה העבודה: הצעה לרומן גרפי שהוצג לדי.סי קומיקס על פי בקשתם.

כוונת המאייר: "האיור הוא חלק מהצעה לרומן "Dead Normal", בו באטמן מנסה לחשוף מנגנון רצחני מאחורי תרופה פסיכיאטרית חדשה שהפכה את הג׳וקר לאדם שפוי ואיש משפחה שעובד בדיינר בעיר גות׳ם.

נימוקי הדחייה: "הסיפור אינו מתאים לרוח הנוכחית בהוצאה".

איור מאת עומר הופמן עבור פרסומת לבמבה אוסם

נדחה

התקבל

ההקשר שבו הוזמנה העבודה: עיצוב סרטון אנימציה קצר עבור פרסומת לבמבה. הכוונה הייתה ליצור עולם חמוד, צבעוני וכיפי, שישרת אנימציה זורמת וקצבית לצד דימוי ריאליסטי של במבה.

כוונת המאייר: "על פי הבריף, יצרתי עולם סוריאליסטי וצבעוני, שמאוכלס על ידי דמויות חמודות שיוכלו להשתנות בהתאם לסיטואציה".

נימוקי הדחייה: "העיצוב מזכיר מפלצות וזה עלול להפחיד".

איור לעיתון מאת יונתן וקסמן 

נדחה

התקבל

כוונת המאייר: "קראתי את החומר והדבר הראשון שחשבתי עליו היה חזיר עם סיגר".

נימוקי הדחייה: "השימוש בחזיר להעברת ביקורת בהקשר המדובר בוטה מדי לאור הטאבו והקונוטציות שהאיור עלול להעלות בחברה שלנו".

כרזה מאת אוהד גבעתי להצגה "קרקס של יהודים" של תיאטרון חיפה

נדחה

התקבל

כוונת המאייר: "מקריאת הטקסט בלבד, ללא צפייה בחזרות, התרשמתי שמדובר בקומדיה פרועה, ולכן כוונתי הייתה להציג את שלל הדמויות הקומיות הפרועות המופיעות במחזה כאשר הן עושות דווקא דבר סתמי ויום יומי - מחכות במעבר חצייה ניו יורקי".

נימוקי הדחייה: "התיאטרון דחה את האיור בטענה שהעצב, הדרמה והריאליזם שמופיעים במחזה לא באים לידי ביטוי באיפיון הדמויות וההתרחשות ביניהן כפי שהיא מוצגת בכרזה. בנוסף, אופי האיור עלול היה לשדר שמדובר בהצגת ילדים או כרזה לסרט אנימציה, וריבוי הדמויות בא על חשבון דימוי זכיר אחד".

כרזה להצגה 1984 מאת המאייר אוהד גבעתי

נדחה

התקבל

ההקשר שבו הוזמנה העבודה: תיאטרון הבימה הזמין כרזה להצגה 1984. האתגר היה לשקף את המשמעות העכשווית שבהעלאת המחזה הכל כך מוכר.

כוונת המאייר: "מצפייה בחזרות שמתי לב לאזכורים של המדיה הדיגיטלית באופן שלדעתי מפרש אותה כ"האח הגדול" של העידן הדיגיטלי, והחלטתי להתייחס אליה בכרזה. הכוונה היתה לקשר את 1984 עם מנוע החיפוש של גוגל, ובכך ליצור הקבלה בין מושגים מוכרים מתוך ההצגה, לבין חוסר הפרטיות והמעקב הדיגיטלי שמתלווים לשליטת הרשת על אורח החיים שלנו".

נימוקי הדחייה: "הפוסטר מפספס את הרבדים הנוספים של היצירה, המתייחסים בין השאר לשינויים הפוליטיים המתרחשים ברחבי העולם, המאיימים על חופש הפרט באמצעים חדשים".

איור מאת אבי עופר לספר הילדים "הדובי של פרד" מאת איריס ארגמן

נדחה

התקבל

כוונת המאייר: האיור אמור לתאר את סוף מלחמת העולם השנייה, ואיחוד המשפחה של הילד פרד והדובי שלו. המאייר בחר לתת ביטוי לסופה של המלחמה באמצעות דימוי של חייל צעצוע השוכב על האדמה ומחזיק בידו רובה. הצעצוע מושלך על האדמה והוא קורבן של המלחמה. מסביב לדמותו מטיילים חרקי השדה, המייצגים את העולם "הטבעי" שנוהג כהרגלו, מתעלם מהמלחמה הנוראה שהייתה.

נימוקי הדחייה של הוצאת הקיבוץ המאוחד: "לאורך הטקסט היה ניסיון להסוות את המלחמה והשואה, לדבר על הדברים באופן נסתר, להציג את החברות האמיצה בין הילד לדובי כמסמלת את כוח ההישרדות של הילד בתקופה כה טראומטית. רק בתום הספר הופיעה לראשונה המילה "מלחמה". האיור הנבחר הוא נפלא, והמסמל את תום המלחמה ותחילתה של תקופה חדשה: הילד והדובי עומדים על ההריסות, על גבעה שבה מוטלים חפצים זנוחים. פרד מחזיק את התרמיל ביד אחת, ובידו השנייה אוחז בדובי, ושניהם יחד מביטים לעבר האופק, אל העתיד. ברקע ניתן לראות את עקבות המלחמה: עץ עירום, בתים הרוסים ונטושים".

איור מאת אוהד גבעתי לכרזה להצגה "הומאז'"

נדחה

התקבל

ההקשר שבו הוזמנה העבודה: ההצגה "הומאז'" בבימויו של מאור זגורי, המספרת את סיפורם של אמני קומונת "לה רוש" שפעלה בפאריז בתחילת המאה העשרים.

כוונת המאייר: מכיוון שההצגה עוסקת בסיפורם של ציירים, חשבתי שגם הפוסטר צריך להיראות כמו ציור ברוח התקופה או סקיצה לא מהוקצעת. הרעיון הראשוני עליו חשבתי היה לצייר פוסטר מרובה דמויות שימחיש את היחסים והתככים בקומונה, אבל בזמן שראיתי את ההצגה תפסו אותי הפנים של השחקן מיכאל צ'רני בתפקיד הצייר חיים סוטין. הוא לא היה השחקן הראשי ולא התאים להיות הפרזנטור של ההצגה, אבל היה משהו בפנים שלו שהיה מעולה לפוסטר, הוא נראה כאילו יצא מציור של קלימט. הנחתי שרוב הסיכויים שהסקיצה תיפסל, אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי, החלטתי לנסות לצייר אותו בכל מקרה".

נימוק הדחייה: "הדמות הבודדת של חיים סוטין לא משקפת את העלילה מרובת התככים של ההצגה, הכיוון שלוקח הפוסטר צריך להיות יותר פרוע ופחות מנומס. בנוסף, הפנים דומיננטיות מדי ויוצרות תחושה לא נעימה".

איור של ענבל לייטנר לספר הילדים "מרישה, הילדה מהחבית" מאת גבריאל האנאמן

נדחה

התקבל

ההקשר שבו הוזמנה העבודה: איור לספר ילדים בגרמנית המספר את סיפורה האמיתי של מרישה - כיום מלכה רוזנטל שמתגוררת כיום בחולון - מילדותה בעיירה אוקראינית, דרך בריחתה מהגטו והצלתה במלחמת העולם השנייה על ידי משפחה פולנית, ועד הגעתה לישראל באניית ההגנה ״אקסודוס״.

כוונת המאיירת: "באיור מתחבאת הילדה מרישה בתוך חבית בה שהתה כשנה וחצי, באסם של משפחה פולנית. בטקסט הצמוד לאיור מתארת מרישה את השעות הרבות אותן העבירה בחבית, מספרת לעצמה ולכלב המשפחה, דיאבו, סיפורים שזכרה מבית הוריה, ומדמיינת את החבית כארמון ואת עצמה כמלכה. הסקיצה שהצעתי מתמקדת בכוחו המציל של הדמיון. הילדים, קהל הקוראים של הספר, יודעים זאת היטב, ולכן יזדהו עם הרעיון שדמיון הוא כלי רב עוצמה גם במצבים קשים וקיצוניים".

נימוקי הדחייה: "העורכת והסופרת לא קיבלו את הסקיצה, המתמקדת בדמיונות הארמון. מכיוון שהספר מיועד לקהל ילדים גרמני, שאינו בקי בהיסטוריה של השואה, הן העדיפו שכל איורי הספר יהיו מעוגנים במציאות. הן ביקשו להימנע מאווירה אגדתית או דמיונית שיכולה לגרור פרשנות של הסיפור כדמיוני. באיור הסופי שמופיע בספר אין תיאור גרפי מדויק של החבית, על מנת לשמור על תחושת הזמן האינסופי, הצלילה אל הדמיון והמצב הכמעט מדיטטיבי בו הייתה מרישה - אחד האמצעים בו בחרה כדי לשרוד".