ביקורת סרט - "סודות הפרברים": בסיוט האמריקני הזה כבר היינו

"סודות הפרברים" ("Suburbicon") מבוסס על תסריט מוקדם שכתבו האחים כהן עוד בשנת 1986, מיד אחרי "רציחות פשוטות". שלושים שנה מאוחר יותר, כוכב רבים מסרטיהם וחברם הטוב ג'ורג' קלוני (שאמור היה לשחק בסרט) נטל את התסריט ויחד עם שותפו גרנט הסלוב שיכתב אותו והעתיק את עלילתו לאמריקה של שנות ה-50. התוצאה שנחשפה מוקדם יותר השנה בפסטיבל ונציה, התקבלה למרבה המבוכה בעוינות ביקורתית.

והאמת, ממפגש פסגה בין האחים כהן כתסריטאים וג'ורג' קלוני כבמאי היינו מצפים ליותר. "סודות הפרברים" מצטיין אמנם בהומור היבש והאכזרי של האחים – כמויות הדם והניוון האנושי מתחרות רק באלה של "פארגו" – אבל חסרים בו פואנטה, חריפות וברק. בסופה של הצפייה אתה בעיקר מוצא עצמך תוהה על מה, בעצם, הסרט הזה.

ההתחלה מתעתעת. על רקע תמונות של חיים-לדוגמא בפרבר אמריקני גנרי בשם סברביקון (שמו המקורי של הסרט), אנו נחשפים לשכונה כל-לבנה מושלמת. אך הדימוי המופז קורס כאשר התושבים מגלים שמשפחה שחורה עברה להתגורר בקרבם. בנה הצעיר של משפחת לודג' השכנה (נואה ג'ופי) מציע לבן גילו השחור (טוני אספינוזה) ללכת לשחק בייסבול, והגיהינום מתפרץ.

כבר ראינו לא מעט סרטים שהציגו את החלום האמריקאי של הפרברים הלבנים כמוקד של סטייה ואלימות – "אמריקן ביוטי" הוא רק אחד מהם. לכאורה, כל שפיכות הדמים שתבוא בהמשך אינה אלא תוצאה של הנוכחות השחורה (שזוכה בסרט להתייחסות כמעט אגבית) – אבל קלוני מקפיד להבהיר שזו רק פרשנות מוטעית של גברות בורגניות גזעניות שמאמינות בעין הרע. "סודות הפרברים" בפירוש איננו עוד סרט צדקני ודידקטי על האלימות שמעוררת אינטגרציה, גם לא כאשר המון זועם מתקבץ ומתגודד מול בית המשפחה השחורה, ועוד רגע מאיים לבצע בה לינץ' (הסיפור, אגב, מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש בפנסילבניה בשנת 1957, ואפילו שמה של המשפחה השחורה בסרט זהה לזו שהייתה הקורבן במציאות).

מבחינה זו, קל לטעון כנגד קלוני שהוא משתמש בדמויות השחורות כתפאורה בלבד. אגב כך, קארימה ווסטברוק כובשת כאם המשפחה השחורה, בסצינות הבודדות בהן היא מופיעה. אך ביקורת כזו נגועה באותה מידה של צדקנות שהסרט מבקש להימנע ממנה, וקלוני הוא במאי מספיק אינטליגנטי כדי להיות מודע לה. זהו בראש ובראשונה סרט על טירופה של גבריות בורגנית לבנה, שהמהומות הגזעניות מאפשרות לה להתפרץ כנגד "האחר" במקום להביא לכיליונה שלה עצמה. הסירו דאגה: כל הקורבנות בסרט הם לבנים שנקטלים באכזריות בידי לבנים.

עוד ביקורות קולנוע: 

"אמהות רעות 2" - את מי זה אמור להצחיק?

"המחברות של אליש" - תעודה כפייתית

"תור: ראגנארוק" - הוא חזר, והוא מצחיק יותר

"לנשום": כבר לא עושים סרטים כאלה, וחבל

ובכל זאת: תמונת הסיום של הסרט, מבלי לחשוף, נענית לאיזו פנטזיה ליברלית יותר משהיא מייצגת אמירה נועזת באמת. קלוני כמו מבקש לחזות בסרטו את חורבנה הצפוי של אמריקה בעידן הנוכחי דרך התבוננות בזו, המושלמת לכאורה, של שנות החמישים, אך החזון הקודר הזה לוקח בסופו של דבר צעד אחד אחורנית.

ישנן בסרט כמה תפניות עלילתיות – שימו לב להבעת פניו של דיימון בסצינת ההתעללות – וגם הופעה יוצאת מן הכלל של אוסקר אייזק בתפקיד סוכן ביטוח מהגהינום, דמות כהנ'ית טיפוסית, אם אי פעם הייתה כזו. הצפייה בסרט מהנה למדי – כישלונו הביקורתי והקופתי באמריקה (הכנסות של כ-5 מיליון דולר בשבועיים) גורם לך לתהות האם קלוני הודח ממועדון הסילון של הוליווד – אבל הוא לא אומר דבר שלא שמענו מספיק פעמים, כמספר הסרטים שעוסקים בצד האפל והפרוורטי של הפרברים האמריקאים, בעצם.

וזוהי בעייתו העיקרית של הסרט: אין בו זעם אמיתי אלא יותר השתעשעות ילדותית. הטון האפל שלו אינו מטריד באמת, ואתה יוצא מאולם הקולנוע ותוהה בינך

 לבין עצמך האם זה כל מה שהיה לקלוני לומר. כן, יש משהו מהנה בצפייה בחורבן שממיטים על עצמם האנשים הלבנים והמושלמים-לכאורה מהפרברים, דיימון בראשם. קשה גם שלא לצדד בעמדתו של קלוני שסרטיו נדמים כשבשבת של השמאל הליברלי בארה"ב (רק השוו בין "לילה טוב, ובהצלחה" שהופק בעידן בוש הבן ו"ציידי האוצרות" שנעשה בתקופת אובמה, בכל הנוגע לדימוי של אמריקה העולה מהם). אבל מה לעשות, ש"סודות הפרברים" נדמה כסרט של האחים כהן שכבר ראינו, השד זוכר מתי.