"המיועד": בסיפור הזה אין רגע משעמם

"המיועד" ראה אור לראשונה ב־1967 והפך לרב־מכר גדול. הוא נחשב לקלאסיקה יהודית־אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם ספרים של פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו - והוא אכן רומן טוב מאוד, שמתפרסם עכשיו בתרגום חדש ומוצלח. חיים פוטוק מתאר כאן חברות בין שני נערים יהודים־אמריקנים (שהופכים במרוצת הספר לגברים צעירים) החיים בברוקלין בשלהי מלחמת העולם השנייה ובשנים שאחריה. המספר, ראובן מלטר, הוא בן למשפחה אורתודוקסית מודרנית, ואילו חברו, דני סונדרס, הוא בנו של אדמו"ר העומד בראש חסידות פנטית למדי (ביחסה להשכלה הכללית, לציונות ולדקדוקי המצוות).

את נסיבות ההיכרות בין שני הנערים מתארת פתיחת הרומן, שמעניקה להן לא רק פלסטיות מרשימה וקומיות מעודנת, אלא גם מדגימה באופן מרומז את הנסיבות הכלליות שבתוכן מתרחש הסיפור. משחק בייסבול נערך בין הישיבה המודרנית שלה שייך ראובן לישיבה החסידית האדוקה של דני. בגלל המלחמה שברקע שאפו המורים בישיבה "להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקאי אחר". כך, באמצעות הבייסבול, משחק אמריקאי כל כך, שמשחקים בחורי ישיבה ברוקלינאים חיוורים, מוסר פוטוק לקורא את תנאי הזמן והמקום בדרך עקיפין אלגנטית, שאיננה נטולת הומור. דני, הנער החסידי האדוק המבקש להלום באפיקורסים מהישיבה האורתודוקסית המודרנית, משלח במהלך המשחק חבטה אדירה לעבר ראובן, עד שזה נזקק לאשפוז. כדור הבייסבול המנפץ את משקפיו של ראובן כורך את השניים - השונים כל כך - זה בזה.

בהמשך הרומן, עם התהדקות החברות, אנחנו למדים כי דני הוא עילוי שמיועד להחליף את אביו על כס האדמו"רות ("המיועד"), אבל הוא נמשך ללימודי חול ויודע שמתקרב רגע העימות עם אביו, כשיבשר לו על רצונו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהפוך לפסיכולוג. דני לא רוצה "לצאת בשאלה", אלא לנהל אורח חיים של יהודי אורתודוקסי מודרני, בדומה לראובן, אבל החסידות שאליה הוא שייך כה מסוגרת ואביו הוא איש עקרונות כה נוקשה (ועם זאת דמות מרשימה ומעוררת כבוד; גם זה הישג של הסופר), שההכרזה על רצונו היא הטלת פצצה.

פוטוק חושף אותנו בספר לזירה פחות מוכרת בספרות היהודית־אמריקאית, ולמעשה לשתי זירות: העולם האורתודוקסי המודרני (שבמציאות הישראלית מקביל לציונות הדתית בגרסתה היונית מבחינה מדינית; אביו של ראובן, הפעיל הציוני, סולד מפעולות הטרור של האצ"ל) והעולם החסידי. עלילתו ממוקמת בתקופה דרמטית ליהדות אמריקה, תקופה שמצד אחד הגבירה את תהליך האמריקניזציה (כפי שמבטא הבכי של תלמידי הישיבה עם קבלת הידיעה על מותו של רוזוולט), ומאידך הדגישה את הגורל היהודי הנבדל, עם הגעת העדויות על גורל יהודי אירופה, שעליהן מגיבים חלק מיהודי ארה"ב בתמיכה נמרצת בציונות וחלק בהתכנסות ובנחישות לשקם את עולם התורה היהודי שנחרב.

קצב מסירת העלילה כאן מרשים. אין רגע משעמם בסיפור הזה, אבל הוא מסופר ביישוב הדעת ולא בתזזיתיות. וגם ברגישות פסיכולוגית, באיזון נכון בין סיפורי הדמויות השונות ופרישת העולמות השונים.

זה גם ספר "נקי", כמו שמכונות בחוגים הדתיים יצירות אמנות שאין בהן התייחסות ישירה למיניות. כאן אין מיניות כלל. ויש לזכור שהגיבורים הם נערים וגברים

 צעירים, ואפשר להניח שהנושא חלף בראשיהם. היעדרו של המין אינו מגרעה במקרה הזה. זה לא הנושא של פוטוק. הנושא הוא ידידות בין־גברית של שני נערים דתיים מרקע דתי שונה; הנושא הוא הצגת הידידות והצגת הרקעים השונים. כשחושבים על זה: ידידות בין־גברית היא נושא מועדף על כותבים דתיים אורתודוקסים בדיוק בגלל שהיא מאפשרת דרמה ועלילה "נקיים". וכאן אף מוחרף ה"ניקיון" בכך שלא רק חברות בין־גברית נמצאת במרכז הספר, אלא גם שני אבות, אביו של ראובן והאדמו"ר, ניצבים במרכזו, ואילו האמהות נעדרות ממנו (אמו של ראובן נפטרה זה מכבר ואמו של דני היא דמות שולית שבשולית ברומן).

למעשה, המיניות מוזכרת כאן בדרך עקיפה ומרומזת מאוד. דני נמשך מאוד לפרויד. הוא קורא בו בזעזוע, מבלי שהמחבר יסביר לנו ממה בדיוק הוא מזדעזע. באוניברסיטה משכנע מרצה חריף את דני לזנוח את פרויד ולעסוק בפסיכולוגיה ניסויית. טענותיו נשענות על הטיעונים הידועים על כך שהפסיכואנליזה אינה מדעית. אבל בעיניי, בלא־מודע של הטקסט (אם לשאול מונח פרוידיאני), "הגמילה" של דני מפרויד היא גמילה מהתפיסה שהמיניות ניצבת בתשתית האישיות. התפיסה הזו של פרויד הרתיעה ומרתיעה חוגים דתיים ושמרניים שלעיתים מתקיפים את פרויד בנימוקים אחרים, בעוד התנגדותם נובעת מטעמים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים.

הספר המוצלח הזה הוא אפוא ספר "נקי", כלומר נטול פרוידיאניות. בכך הוא שונה דרמטית מספריהם של חלק ניכר מהכותבים היהודים־אמריקאים הבולטים, בני דורו של המחבר.

"המיועד", חיים פוטוק, מאנגלית: שי סנדיק, תמיר-סנדיק וידיעות ספרים, 358 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".