ברהני חיה כבר 18 שנה בארה"ב. "נולדתי באתיופיה”, היא מספרת. "היינו בין העליות הראשונות לישראל. לא בעליות הגדולות עם שמות כמו משה או שלמה, לא ביוזמתה וסיועה של משלחת ישראלית. כפר של בערך 300 אנשים שרצו יותר מכל לראות את ארץ ישראל”.

כשהייתה בת ארבע יצאה עם הוריה ושני אחיה הקטנים למסע הארוך לארץ. "זה לא היה קל. לא היו מים בדרך, התחבאנו כל הזמן כי אסור היה שיגלו אותנו, הכל היה בחשאי. באותם ימים העלייה לישראל לא הייתה חוקית. אפשר לומר שאנחנו התחלנו את הדרך. הכמיהה והחיבה לארץ הקודש היו משהו שאי אפשר להסביר במילים”.

בשביל החלום להגיע לארץ הקודש עזבו משפחות שלמות את הביטחון של הבית, העבודה והתרבות רק כדי להגיע למה שהם חשבו שהוא הבית. בי ג'יי מתארת כמיהה להיות במקום שבו כולם יהודים ושווים.

בתחילה, כדי להגיע לסודן,צעדו לאורך הלילות, וביום התחבאו ביערות או בכפרים. במהלך המסע אפילו תינוקות נולדו. "היום אני, בתור אמא, רואה כמה באמת זה קשה. במקרים הכי טובים הנשים בהריון היו קצת על חמור או סוס, אבל זו סיטואציה בלתי נתפסת".

"רציתי חיים של חקלאות ואהבת הארץ". ברהני

בסודן שהו שלוש שנים עד נולדה ההזדמנות להתקדם ולעבור לארץ ישראל. "אסור היה לנו להראות שאנחנו יהודים. זה היה סוד”. כשהגיע נציג מוסד, מספרת בי ג'יי, הוא הוביל אותם לדרך לישראל. “מסודן נסענו בג'יפ לכיוון קניה ואוגנדה, היה לנו נהג סקוטי וקנייתי, וזה היה מטורף. דחוקים ברכב, עוברים ממדינה למדינה, משחדים אנשים בדרך כדי לעבור מגבול לגבול. הרגע שאני זוכרת אולי יותר מכל זה אותי בתור ילדה יושבת על הגג של הג'יפ על כל הג'ירפות ובעלי החיים, וזה היה מדהים לראות ג'ירפות מסביבנו רצות ומשאירות אבק".

כשהחלומות והתקוות בשיאן, הגיעו לישראל. "זו הייתה הרגשה נפלאה שאי אפשר לתאר, אבל עם הזמן אתה מרגיש את הבעיות. שמו אותנו במרכז קליטה בקארוואנים, אתה לא באמת בקשר עם הקהילה הישראלית. אתה צריך ללמוד תרבות, שפה, זה היה לא פשוט. בשביל לבנים לראות שחורים זה היה חדש ושונה וגם לנו זו הייתה הפתעה. האמנו שאנחנו היהודים היחידים ששמרו על המסורת. מתברר שיהדות היא מאוד מגוונת וזה כל היופי שבה”.

השנים הראשונות בישראל לא היו פשוטות וההתמודדות הייתה ניכרת בכמה וכמה תחומים. בי ג'יי מתעקשת להתמקד בחוויות החיוביות ועדיין, הזכרונות לא תמיד קלים."הפעם הראשונה שהרגשתי לא שייכת הייתה כשילדים קטנים התחילו לקרוא לנו כושים. באנו ממדינה שבה כולם שונים מאיתנו שם היינו צריכים להרגיש לא בנוח עם הדת שלנו, וכאן בישראל בגלל הצבע שלך אתה לא שייך. זה שאני שמעתי את המילה הזו מילדים לא אומר שהבעיות היו רק מול ילדים. כל הממסד הישראלי הקשה עלינו מאוד. ברבנות הראשית תמיד היו את הספקות. בתחלהלא רצו להעלות את האתיופים עד שהרב עובדיה יוסף פסק הלכה שיש ליהודי אתיופיה זכות לחוק השבות כמו כל יהודי. זה לא פשוט", היא מודה, "כשמגיעים לישראל, הארץ שהקרבנו כל כך הרבה כדי להגיע אליה ופתאום יש ספקות עדיין בנוגע ליהדות שלנו. היינו צריכים לעבור גיור חובה. למי שאלפי שנים שמר על יהדות זה מרגיש כמו סטירה. לאיזה ממסד יש את הזכות והרשות להגיד לנו שאנחנו לא יהודים מספיק. יהדות אתיופיה הייתה היחידה ששמרה על המסורת בדיוק כפי שהיא במקרא, ובעיקר אחרי כל מה שעברנו והקרבנו".

בי ג'יי גדלה באשקלון ובתום החטיבה הודיעה להורים שהיחא עוברת לקיבוץ. "הם קיבלו את זה. הם ציוניים והם הבינו אותי. רציתי חיים של חקלאות, עבודת הארץ". ארבע שנים של עבודת הארץ בקיבוץ ומשם היא עוברת לצבא. בי ג'יי בוחרת את מילותיה בקפידה, חלילה לא לבקר או להאשים איש. אחרי שהשתחררה מהצבא היא עלתה על מטוס לטיול של שנה. בעצירה שעשתה בניו יורק היא הבינה שלשם היא חייבת לשוב. כמה שנים אחר כך היא עשתה את זה ומאז היא כאן.

“הגעתי לניו יורק ולמזלי הטוב נתקלתי באנשים טובים. אישה שרוצה שהבת שלה תלמד עברית ונתנה לי חדר, התחלתי לעבוד בענף היהלומים ומשם דברים מתגלגלים". במקביל הייתה ממקימות ארגון בינה לשימור יהדות אתיופיה שעד היום פעיל.

מפתיע לגלות שגם בסביבה מגוונת כמו בניו יורק סיטי עדיין מסתכלים על בי ג'יי קצת אחרת, וכפי שהיא מתארת, גם ישראלים שנתקלים בה מוצאים את עצמם מופתעים שהיא יהודיה דוברת עברית.

עכשיו הדברים טיפה שונים. מאז שהקימה את ציון קפה בהארלם, היא חושפת את האורחים ליהדות וישראליות אתיופית דרך האוכל, ופעילויות שמתקיימות במסעדה. "יש לאתיופיה מטבח עשיר ובריא ואני משלבת אותו, ממש דרך החיים שלי כישראלית יוצאת אתיופיה. יש לנו חומוס אתיופי אותנטי, יש לנו שקשוקה ויש לנו אינג'ירה עם כל התבשילים והירקות והכל. אנחנו חוגגים גם אוכל יהודי של בייגל ולקס. התפריט מורכב מכל הדברים שקשורי אלי, השפיעו עליי ומחברים את כל החלקים שלי".

בציון קפה מציעה בי ג'יי גם ערבי שירה, הקרנות מיוחדת והרבה מוזיקה. "השילוב האתיופי ישראלי הוא מאוד מעניין בהקשר הזה”. בכל הנוגע לבחירת השם למסעדה, לברהני יש תשובה נחרצת: "אנוכי במערב וליבי במזרח”.