תנו כסף, בתנאים שלנו: הדרך של קובה למשוך משקיעים
קובה לא רוצה לחזור ולהפוך שוב לגרורה של ההון האמריקני כפי שהייתה לפני המהפכה הקומוניסטית, אך כן מעוניינת למשוך אליה משקיעים וכסף זר. הפתרון שלה כרגע: הקלות מיסוי משמעותיות לצד מגבלות בירוקרטיות קשוחות וסדרה של איסורים על זרים, כגון האיסור לפתוח מסעדות או חנויות. האם כדאי לעשות עסקים עם השכנה המושמצת של ארה"ב?
בשעתו, בעקבות ההתפתחות הכלכלית המדהימה של סין, נשאלה לא פעם השאלה האם ניתן להעתיק למדינות אחרות את המודל שלה, המבוסס על שילוב בין יוזמה חופשית לבין שליטה מלמעלה.
בחלקיה השונים של ברה"מ לשעבר זה לא קרה - הענק הסובייטי קרס אל תוך אוטוקרטיות מושחתות שנכסיהן מופרטים אל כיסיהם של האוליגרכים. באשר לקובה, מדינה קומוניסטית אשר עוברת בימים אלו רפורמות, מעניין עדיין לראות עד כמה היא תדע ליישם את נסיונן של קודמותיה.
כתבות נוספות מאת טל רשף
עד לקריסת ברה"מ בתחילת שנות ה-90, קיומה של קובה התבסס בעיקר על סחר חליפין עם הענק הסובייטי. קובה ייצאה תוצרת חקלאית שלא ניתן לגדל באזורים הקרים של רוסיה, דוגמת פירות הדר, קניי סוכר ובננות, וקיבלה בתמורה בעיקר מכונות חקלאיות ונפט. הגלסנוסט והפרסטרויקה טרפו את הקלפים - רוסיה העצמאית העדיפה לקנות ממי שמציע סחורה בזול וקונה ציוד במטבע חוץ, וקובה החלה לחשב מסלול מחדש.
הימים הראשונים היו קשים. אירופה סירבה לרכוש סחורה ברמה שברה"מ הייתה מוכנה לקבל, וחוסר במטבע חוץ בלם את הכלכלה ואת רמת החיים. מאוחר יותר עלה לשלטון בוונצואלה הנשיא הוגו צ'אבס, שבעזרת שילוב של סוציאליזם, דמגוגיה והרבה תמלוגי נפט בנה ונצואלה חדשה שסיבסדה את קובה, האחות הסוציאליסטית הוותיקה, בכ-4 מיליארד דולר בשנה.
ההמשך ידוע. עם ירידת מחירי הנפט הידרדרה כלכלת ונצואלה, והיום היא עומדת על סף קריסה כלכלית מבלי שתוכל לסייע לאיש. קובה נותרה לבדה, ללא פטרון, ויתרה מזאת - לאחר שהחלה באביב מסויים ביחסים עם ארה"ב בימי הנשיא ברק אובמה, חלה התקררות עם עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ, אשר ביטל חלק מההקלות שהוענקו למדינה.
שליט קובה המנוח פידל קסטרו, שהנהיג בשעתו את המהפיכה שהעלתה את הקומוניסטים לשלטון בקובה, ניסה בערוב ימיו לבצע מספר תיקונים בכלכלת המדינה שלו. הוא עשה זאת בחוסר התלהבות וללא נכונות אמיתית לוותר על חלומות הנעורים שלו, והותיר את התיקונים לבא אחריו.
היום קובה, על 11 מיליון התושבים שלה, היא מדינה בעלת רמה גבוהה של שירותים לאזרח, עם פרישה רחבה של שירותי בריאות, חינוך ורווחה. אחוז האנאלפביתים בקובה הוא אפסי, יש בה רופאים רבים והיא אף מייצאת אותם למדינות זרות, כמו למשל ברזיל - בה מועסקים כ-11 אלף רופאים קובנים. הגיל החציוני עומד על 41 שנה, מה שמעיד על הזדקנות האוכלוסיה. השאלה היא כיצד תוכל קובה לקדם את הכלכלה מבלי להיעזר בספונסור ממדינה אחרת ובלי לחזור להיות גרורה של ההון האמריקני כפי שהיתה לפני המהפיכה, והאם היא תשכיל לממש את הנסיון המוצלח של סין בתחומים אלו.
קרוב לעשר שנים לאחר שפידל קסטרו, המנהיג המיתולוגי עם הסיגר, פינה את מקומו בשלטון לטובת אחיו הרפורמטור ראול קסטרו, ניתן להסתכל על המדינה הזו ולבחון את דרכה הכלכלית והאפשרויות העסקיות שהיא מציעה, לנסות לסכם ואולי גם להביט קדימה. זה מעניין לא רק את מי שעוסק במודלים של ניהול כלכלי, אלא גם ובעיקר את מי שמעוניין לעשות עסקים בקובה, וישנם רבים כאלה בישראל. וקובה, כמו מדינות רבות אחרות באמריקה הלטינית, זקוקה למה שיש לישראל להציע.
התנאים העסקיים בהם פועלים משקיעים זרים בקובה
כנס בנושא הזדמנויות עסקיות בקובה, שנערך החודש על ידי לשכת המסחר ישראל אמריקה הלטינית בראשות המנכ"ל גבי חיון, שפך אור על המדינה המרתקת הזו. על פי מה שהציג עורך הדין חיים אהרון, נשיאו לשעבר של ארגון הגג של לשכות המסחר הדו לאומיות בישראל, נראה שמישהו בממשל הקובני עשה שיעורי בית ולמד מנסיונן של המדינות האקס-קומוניסטיות הקודמות. קובה חוששת מהשתלטות של בעלי עניין מבפנים ומבחוץ, ובעיקר מחזרה אפשרית להיות גרורה של ההון האמריקני, כפי שהייתה עד לעליית הקומוניסטים לשלטון.
במערכת החוק הקובנית משולבות היום הטבות מפליגות לחברות ולאנשי עסקים הפועלים בה, צעד מתבקש אם רוצים למשוך השקעות זרות. במקביל נשמרת שליטה מלאה ושמירה על האינטרס הכלכלי הבינלאומי, על מנת לספק כלים להתפתחות ויוזמה למשק המקומי.
המשקיעים בקובה נהנים מפטור מתשלום מס הכנסה למשך 10 שנים ומהקלות בתשלום מסים נוספים, אותן ניתן להאריך אף מעבר לפרק זמן זה. ניתן גם לקבל אותן על השקעה חוזרת. ההקלות נועדו לאפשר השקעות בתחומים המוגדרים על ידי הממשלה ובשותפות עם שותף מקומי. מי יכול להיות השותף הזה במשק הנשלט בידי הממשלה? גוף כזה או אחר ששייך למדינה, אשר יחזיק בלפחות מחצית מהשליטה בחברה, במה שמכונה Empresa mixta.
מהם התחומים המורשים? קובה לא מאפשרת ליזמים זרים לספק שירותים או מוצרים לאזרחי קובה. הם יכולים לייצר הכל, אבל לא לשווק בתוך המדינה. כמו כן קיימות מגבלות מטבע: האזרחים הקובנים פועלים באמצעות הפזו הקובני, בעוד שהזרים אסורים בשימוש בו ומחוייבים לפעול באמצעות הקוק (Cuc), מטבע נפרד המוצמד לדולר. גם תחומי הפעילות מוסדרים ומוגבלים. הממשלה הקובנית תשמח לראות ישראלים משקיעים בייצור מוצרים שהיום היא נאלצת לייבא ולשלם עבורם ביתרות מטבע חוץ, דוגמת מכונות, מזון ומחשבים, אבל היא לא תאפשר ליזם זר לפתוח מסעדה, חנות או סוכנות יבוא ולמכור ישירות לתושבי האי.
יבוא של ציוד באופן עצמאי, כחלק מפעילותה של חברה זרה בקובה, לא אפשרי גם כן. יבוא אל קובה מתבצע אך ורק דרך אחת משבע סוכנויות ממשלתיות המוגדרות למטרה זאת. אלו שעבדו מולן מתארים אותן כסוכנויות של פקידים ולא של אנשי עסקים, המקבלים דיווח על צורך של גופים קובניים בציוד ממקור זר, ומייבאים אותו על פי האפשרויות של המדינה. הייבוא נעשה באמצעות מכרזים, בעלויות הנמוכות ביותר שהסוכנות מוצאת, במועדים שלא תמיד תואמים את צרכי החברה המזמינה ובאיכות נמוכה, כי כאמור - המחיר הוא השיקול המרכזי.
משקיע זר אינו יכול גם להעסיק ישירות אזרחים מקומיים. חברה זרה שפועלת בקובה תוכל לשכור עובדים אך ורק דרך סוכנות ממשלתית המשמשת למעשה כמעסיק של אותו עובד. הסוכנות תקבל מהחברה הזרה תשלום חודשי גבוה בקוק או במטבע זר, ותעביר לאותו עובד משכורת חודשית בערכים מקומיים נמוכים בפסו. הסוכנות היא גם זו שתוכל לתבוע אותו או לפטר אותו.
ישראלים הפועלים בקובה ביום יכולים לספר כי עניין זה אינו מהווה בעיה מבחינת יחסי עבודה, ואולי אף להיפך. עבודה בחברה בינלאומית נחשבת בעיני הקובנים כעבודה נחשקת ביותר, הם מתאמצים לעמוד בסטנדרטים הנדרשים, ולאחר שהגיעו לכך הם יתאמצו לשמור על מעמדם שם, יגלו מוטיבציה ויעשו כל דבר על מנת להסיר כל חשש שיאבדו את המתנה הזאת.
ומה באשר להכנסות החברה הזרה? הן כמובן ישולמו בקוק. אם היזם הזר יתעקש לקבל את המגיע לו במטבע זר, כמו ההשקעה שאותה הביא, הוא יגלה שקובה סובלת מקשיי תשלום חריפים. למדינה סחר חוץ מוגבל וגרעוני: היא מייבאת בכ-6.8 מיליארד דולר לשנה ומייצאת רק בכ-1.5 מיליארד, היא צריכה הרבה - כמעט כל דבר - ויש לה מעט מאוד מה להציע. הגרעון הזה מכוסה בחלקו על ידי השקעות מבחוץ ועל ידי כספים ששולחים קובנים שחיים מחוץ לגבולות המדינה, בסכומים שמגיעים ל-2 מיליארד דולר בשנה, אבל זה לא מספיק.
קובה מתקשה לרכוש באמצעות מטבע חוץ מיכון חקלאי חשוב ונחוץ, ועקב כך היא מייבאת היום את מרבית המזון לו היא זקוקה. היא נתקלת גם בקושי לממן את שיקום האי מנזקי הסופות הטרופיות שפגעו בו לאחרונה, אין דולרים, אין אירו, אין ינים, שטרלינג ויואנים. מי שהקים פעילות בקובה מוכר, כאמור, את תוצרתו לממשל, מגיעים לו כספים - אבל לא פעם ההעברה שלהם מתעכבת משום שאין כסף בקופה.
אנשי עסקים הפועלים בקובה בשנים האחרונות יודעים לספר כי בסופו של יום הכספים מגיעים - גם אם באיחור. הם אף מציינים כי ישנם יתרונות לכך שהפעילות מתבצעת מול המדינה, ולא מול חברה כזו או אחרת שיכולה לפשוט את הרגל ולהיעלם ביחד עם החובות שלה. כל הסכם הכולל התחייבויות כלפי זרים נתון לשינויים שהממשלה יכולה להכניס בו בדיעבד, וכבר היו מקרים של חברות שקיבלו, למשל, אישור לייבא ציוד באופן עצמאי ללא תלות בפקידי סוכנויות היבוא הממשלתיות, ומאוחר יותר, לאחר שהשקיעו והחלו לפעול, בוטל האישור המעוגן בחוזה.
על כל אלו יש להוסיף שהנתונים הכלכליים המתפרסמים אינם אמינים, בלשון המעטה. מי שיחפש, למשל, מידע אודות תוצר המשק הגולמי של קובה, ימצא נתונים שונים וסותרים, הנעים בין אופטימיות של מקורות ממשלתיים לבין פסימיות של גופי מחקר זרים. כל זה לא נעלם מעיניהן של סוכנות הדירוג הבינלאומיות: דירוג האשראי של קובה נמצא בתחתית המדרגה והיא מוגדרת כסיכון גבוה בסחר חוץ.
נראה שבינתיים משכילה קובה להישמר מהידרדרות של כלכלת המדינה לידיהם של בעלי הון מקומיים או זרים, אך עולה ספק אם היא מצליחה להוסיף על כך בנייה כלכלית ושגשוג. רבים רואים בה הבטחה כלכלית גדולה בגלל הקירבה לחופי ארה"ב, העלויות הנמוכות יחסית ורמת השירותים וההשכלה הגבוהות שבה.
הכותב הוא יועץ עסקי ובין תרבותי לשוקי אמריקה הלטינית ומזרח אסיה, מאמן מנהלים ומעביר סדנאות לפעילות בשווקים מתעוררים בחברות ישראליות, ומחבר הספר "מיסטריום" .
לפנייה לכתב/ת 
