"אנה פרנק - היומן הגרפי": סיור בהדרכת היוצרים

העיסוק האינסופי של אנה באחותה מרגוט, נמשך לאורך היומן כולו. ברמה הכמותית, הוא מתחרה רק ביחסים המורכבים שבין אנה ואימא שלה, אדית, וכמובן בעיסוק האובססיבי וכל-כך מובן ברעב הבלתי נגמר. אם מרגוט היא האחות המושלמת, הטובה, החכמה, המנומסת והחכמה, ולכן גם הנאהבת על ידי הוריה, הרי שאנה בעיני עצמה היא ההיפך המושלם: רגישה מידי, מתפרצת מידי, חסרת נימוס, נוטה למצבי רוח ופחות אהובה על ידי הוריה, בעיקר על ידי אימה. לכן החלטנו להקדיש להשוואה הבלתי נגמרת הזאת עמוד שלם ביומן הגרפי - עמוד שמחדד מאוד את היתרונות של שפת הקומיקס לתרגום יצירה ספרותית מורכבת ונהדרת כמו היומן המקורי.

שוב, מנפלאות הקומיקס, בעמוד אחד אפשר לראות את השוני המורכב בין אנה לשאר המתחבאים בדירת המסתור. בעוד שהרדיו הוא מקור החדשות, והתקווה לנצחון בעלות הברית, הרי שבשביל אנה, העובדה שהנסיכה ג׳וליאנה נכנסה להריון חשובה יותר מנצחון הצבא הרוסי בערבות הקרח של סטלינגרד. אלא שתמיד, ברגע השיא של הפנטזיה, חוזר ומתגנב לו הפחד משמועות האימים שמגיעות מהמזרח.

מהעמודים האהובים עלי ביומן כולו - תמצית העיסוק האובססיבי של אנה ברעב, שהולך ומחמיר ככל שאנחנו מתקדמים לכיוון ההסגרה של המשפחה באוגוסט 44'. האוכל כניסוי ביולוגי הוא חלק מהרעיונות שאנה מפתחת במהלך היומן המקורי, ומהווים כאמור, מתנה גדולה לשפת הקומיקס והאיור.

עבור דוד, האיור הזה היה קשה רגשית יותר מכל איור אחר בספר. לראשונה הוא הבין את משמעות ההחמצה הנדירה הזאת של אנה פרנק כאישה בוגרת. היא הרי הייתה כותבת מחוננת, חד פעמית, בעלת יכולת התבוננות חסרת תקדים בעולם המבוגרים. בטוח הייתה גדלה להיות סופרת, או עיתונאית בינלאומית משפיעה. כשאתה מצייר אותה כמבוגרת, כל ההכרה הזאת של מותה בגיל כל כך צעיר, נוחתת עליך בחוזקה, בעיקר ביומן הגרפי, שבו אנה מקדשת את החיים יותר מכל דבר אחר.

היום, כשהמהפכה הפמיניסטית היא עניין מתמשך ועדיין לא מובן מאליו, מרתק לקרוא עד כמה הייתה אנה פרנק ערה לפני יותר מ-70 שנה לחוסר השיוויון בין גברים לנשים. היא כותבת הרבה על כך שכשתתבגר, לא תהיה אשתו של בעלה, כמו אמא שלה, אלא אישה עצמאית בזכות עצמה. בעלה יצטרך להעריץ אותה כדי להיות איתה. פה באיור היא מתארת למעשה את חוסר הכבוד המינימלי של העולם הגברי להריון ולידה, כי עבורו, נשים יולדות הן בסך-הכל חלק מתעשיית החיילים שילכו לקרב. על זה היא חשבה בגיל 14, בשנת 1943.

איור הסיום של הספר שלנו. זה רעיון של דוד לאיור שהוא מעין אנדרטה לאנה פרנק שאנחנו מכירים גם מהספר, גם מהיומן הגראפי, וגם בתור אייקון בינלאומי שהלך ונבנה עם השנים. זה מוניומנט שמסכם את הפנים הרבות של אנה, על כל קשת הרגשות העצומה שהיא מייצגת. דרך מופלאה להיפרד ממנה - אפילו אם רק באופן זמני.