למה לנשים לוקח זמן לספר שתקפו אותן?
"אם כל אישה הוטרדה לפחות פעם אחת בחייה (ובדרך כלל, הרבה יותר), והיא גם יודעת שכל חברותיה הוטרדו לפחות פעם אחת בחייהן (ובדרך כלל, הרבה יותר), אז בתוך תוכה היא מבינה שכנראה לפחות אחד מהגברים שמסביבה הטריד מינית בעצמו. עובדה סטטיסטית". דעה בדקה
אז למה לכל כך הרבה נשים לוקח כל כך הרבה זמן, אם בכלל, לספר שתקפו אותן מינית? מעבר למחיר של תלונה, שכבר דובר עליו כל כך הרבה, מסתתרת כאן עוד סיבה אחת ענקית: אם כל אישה הוטרדה לפחות פעם אחת בחייה (ובדרך כלל, הרבה יותר), והיא גם יודעת שכל חברותיה הוטרדו לפחות פעם אחת בחייהן (ובדרך כלל, הרבה יותר), אז בתוך תוכה היא מבינה שכנראה לפחות אחד מהגברים שמסביבה הטריד מינית בעצמו. עובדה סטטיסטית. וההבנה הזאת היא נוראית.
כי אולי אפילו יותר קשה מלהיות קורבן של הטרדה מינית, זה להכיר בזה שאת בת או אחות או בת זוג או נכדה או חברה טובה של תוקף מינית. את פשוט עדיין לא יודעת איזו מהאופציות היא הנכונה. תחשבו על הבנות של לואי סי.קיי לפני הווידוי שלו, כשרק היו שמועות. או על אשתו של אלכס גלעדי, או על אחותו של גבי גזית או הארווי ויינשטיין. אם "לצאת מהארון" זה לקחת צד, יהיה זה צד שהוא כנראה נגד לפחות אדם אחד שאת מאוד אוהבת.
יותר מזה, ההחלטה לצאת בצורה ברורה נגד האלימות שחוות נשים יום-יום - יש לה מחיר כמעט בכל אספקט של חייך. זה להתעמת עם סבא שלך שאולי חושב ש"בדור שלכם הרסו את הרומנטיקה", או עם החבר הכי טוב שלך שטוען שגם הוא מרגיש מוחפץ על ידי נשים שמדברות על מין, או עם בן זוגך שמתבכיין ש"אני מת מפחד שאיזו עובדת נקמנית תמציא עלי תלונת שווא".
ומי רוצה לשלם את המחיר הזה?
האמת היא, שאין לנו ברירה אלא לשלם אותו. חיכינו מספיק זמן על הגדר בזמן שקבוצות שלמות דרשו את זכויותיהן. עכשיו הזמן שלנו לשים לזה סוף, ולעמוד קודם כל אחת לצד השנייה. והם? הם מוזמנים לעמוד לצידנו. עם הידיים בכיסים.
לפנייה לכתב/ת 
