מסעות בתרבות: בחזרה אל "החוף"
"'בעל זבוב' לדור ה-X", כך הגדירו בשנות ה-90 את הרומן הראשון של אלכס גרלנד. אחר כך כבר עשו ממנו סרט אמריקני עם ליאונרדו דיקפריו והשאר היסטוריה. מבנגקוק עיר החטאים ועד לאוטופיה הזמנית באי הקסום - "החוף" הוא סיפור על טיול חלומי שהופך לקרב הישרדות סיוטי
21 שנים חלפו מאז שהספר "החוף" יצא לאור. גם לאחר קריאה לקראת סוף שנת 2017 נראה שהרומן הראשון של הסופר הבריטי אלגס גרלנד צולח את מבחן הזמן. עלילת הספר עוסקת בריצ'רד, מטייל בריטי צעיר בבנגקוק ששומע על חוף סודי וקסום בתאילנד. שכנו לחדר באכסניה המוזנחת, שדיבר במהלך אחד הלילות על החוף, מתאבד ומשאיר ליד גופתו מפה שמשרטטת את הדרך אל החוף.
ריצ'רד וזוג צרפתים צעירים בשם אטיין ופרנסואז מחליטים לצאת אל החוף. לאחר קשיים רבים בדרך הם מגיעים אל המקום הקסום והמבודד ומתקבלים כחברים בקהילת מטיילים שהקימה באי הקטן יישוב של קבע שנראה תחילה כאוטופיה. אולם, מה שמתחיל בהגעה לגן עדן הופך עם הזמן למאבק הישרדות בגיהינום.
נחזור לספר. "החוף" עוסק במטיילים ומתאר מקומות ציוריים, אבל הוא משתמש בתפאורה הזאת כדי לומר משהו בנושאים אחרים, כמו למשל המדרון החלקלק בדרך אל פשיזם. הקבוצה, המקום והמנהיג (אישה בשם סאל במקרה הזה) הופכים לחשובים יותר מחברי הקהילה עצמם. כל ניסיון ליצירת אוטופיה סופו להיכשל באופן מפואר.
אמירה נוספת היא שאין גן עדן בעולם. גם לא במקומות שהחול בהם לבן והמים בצבע טורקיז. בסוף תמיד המוות יתגנב - בין אם באמצעות מעשה ידי אדם, או אסון טבע. ואם לא המוות, אז בני האדם ידאגו כבר להשניא את החיים בעצמם. הגיהינום הוא הזולת, כן, גם בגן עדן. דברים אלה אינם מהווים חידוש פילוסופי וגם לא היוו כזה ב-1996, אך קריאה בספר, דף אחרי דף, גורמת לך להרגיש את האמיתות האלה, וזה בעצם מה שאתה מבקש שיקרה כשאתה פותח ספר.
"החוף" שכתוב בגוף ראשון כולל קטעים רבים שעוסקים בטיילות ועדיין רלוונטיים. "ההיטמעות הפכה לי לטבע שני", מספר ריצ'רד. "מאז שהתחלתי לטייל למדתי להיטמע בין אנשים. ואומרים גם: ברומא התנהג כרומאי. בעשרת הדיברות של הטייל, זה הדיבר הראשון. אתה לא צועד לתוך מקדש הינדי ומתחיל לשאול "למה אתם סוגדים לפרה?" אתה בא, מביט סביבך, קולט, מתאים את עצמך, מקבל".
בקטע אחר הוא מתייחס ליומני המסע שמטיילים רבים כותבים במהלך מסעותיהם וסלידתו מכך. אם כי ניתן לראות בספר עצמו סוג של יומן מסע, אך הוא נכתב כבר לאחר שריצ'רד מגיע הביתה. כלומר, לא בזמן אמת.
"אני לא נוהג לכתוב יומני מסע. ניסיתי פעם אחת וזאת הייתה טעות גדולה. מהטיול ההוא אני זוכר רק את מה שטרחתי לרשום. כל השאר נמוג, כאילו המוח נעלב מההסתמכות שלי על הכתוב. בדיוק מאותה סיבה אני לא נוהג לקחת איתי מצלמה. הטיול הופך לשורת צילומים, ומה שאינו מצטלם הולך לאיבוד. חוץ מזה, הצילומים לא מזכירים לי כלום. כשאני עובר על אלבומים של שותפים למסע אני תמיד מופתע מעד כמה הצילומים בקושי מזכירים לי מה היה בטיול. הלוואי והייתה מצלמה שמנציחה ריחות. ריחות הם הרבה יותר מוחשיים מצילומים".
אם אתם בני 22 שבדיוק אורזים עכשיו תרמיל לטיול הגדול, אז "החוף" הוא ספר טוב לזרוק פנימה. אבל גם אם אתם כמוני, מתקרבים לגיל 40, ובדיוק השכבתם את הבנות לישון אחרי עוד יום עבודה, חכו רגע לפני שאתם מדליקים טלוויזיה, כמה עמודים מ"החוף" יזכירו לכם שגם אתם הסתובבתם פעם, בתחילת העשור הקודם, עם תרמיל על הגב ברחוב קאו-סאן או בכל מקום אחר הרחק מהבית בחיפוש אחר פיסת גן עדן.
בסוף מה שנשאר לנו הם הזיכרונות, או כמו שדמותו של ריצ'רד כותבת: "איסוף זיכרונות או חוויות היה המטרה העיקרית שלי כשהתחלתי לצאת למסעות. התייחסתי לזה באותו אופן שבו חובבי בולים מתייחסים לחיפוש בולים. הייתה לי רשימה דמיונית של דברים שרציתי לראות או לעשות. רוב הרשימה הייתה די בנאלית".
"החוף", הוצאת "ידיעות אחרונות". תרגום מאנגלית: דני אמיר
לפנייה לכתב/ת 
