טיילור סוויפט משחקת אותה רעה, וזה נשמע סתמי להפליא
באלבומה החדש (והארוך!) "Reputation", מנסה טיילור סוויפט לשחק במגרש של נסיכות הפופ המרקידות והמשוכפלות - וגם מצליחה. על הדרך, להוציא כמה פנינים בטעם של פעם, היא מאבדת את מה שהפך אותה לעוף מוזר שנשמע נהדר, על גיטרה אקוסטית או בבית עם החתול בסוף המסיבה
כדי להאזין ל"Reputation", האלבום החדש של טיילור סוויפט, אתם צריכים לעבוד. כלומר, לשלם. דבר לגיטימי לבקש, אם אתם שייכים לאסכולה שגורסת כי אומנותו של מוזיקאי היא פרנסתו, ובואו נודה בזה - אף אחד לא צריך לעבוד בחינם. אלא שסוויפט, ממש כמו אדל, מסרבת לשתף פעולה בשלב זה עם פלטפורמות סטרימינג מזן אפל מיוזיק, ספוטיפיי, טיידל וחברותיהן. אתם יודעים, רק הדרך הפופולרית, הקלה והנוחה ביותר לצרוך מוזיקה היום.
את האלבום החדש שלה היא מאפשרת רק למכירה פיזית או הורדה. לא נקודת פתיחה טובה כל כך, אבל כזו שמהווה צעד אמיץ, חתרני אפילו, אשר מעיד על מעמדה בעולם המוזיקה בשנים האחרונות - מהאומנים הבודדים בתעשייה שעוד מרוויחים כסף גדול ממכירות אלבומים. בעיקר כי היא יודעת שאם תדרוש תשלום - וכך גם עשתה עם צאת אלבומה הקודם - היא בהחלט תקבל אותו.
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
בואנה ויסטה סושיאל קלאב: למרות השנים, הקסם עוד שם
תתפלאו, הערס מאואזיס הולך לקרוע לכם את הלב
החדש של ריטה: הקול מצוין, כל השאר פחות
ניכר שזה לא תכתיב רוח הזמנים היחיד שסוויפט מסרבת להיכנע לו. ויעידו על כך לא פחות מ-15 (!) הקטעים ש"Reputation" מכיל, שלפחות שישה או שבעה מהם נשמעים כמו לא יותר מגרסאות גנריות לאחיהם בקופסת הסרדינים המוזיקלית הזו. הם ו-55 דקות אורכו - זמן האזנה בלתי נתפס במונחים של מוצר פופ. וכן, ברור ששעה היא זמן לגיטימי להעביר בו רעיון של יצירת קונספט מורכבת ומנומקת אבל בואו, לא מדובר פה ב"Selling England by the Pound" והשנה היא לא 1989, אוקי?
לכאורה מדובר פה באומנית שיוצרת את החוקים של עצמה ולא נכנעת לאופנות משתנות, אבל מפגש ראשוני עם "Ready for It?" שפותח את האלבום, מאמת אותנו עם עובדה מעניינת: אולי בכל הנוגע לתזרים המזומנים שלה סוויפט היא חיה ללא עדר, אבל כשמדובר באומנות שלה - ובכן, כאן היא מעדיפה ליישר קו ולקחת את כל מה שהיה ייחודי לה (קול טוב, מוזיקה מבוססת מלודיה ואיזשהו חן שנבע מהיותה כמעט אנטי-כוכבת פופ במהותה. רק תראו אותה רוקדת ותבינו) ולהמירו בצליל הנכון לתקופה. זה נהדר למי שרוצה להזיז ישבנים בחדרי כושר או ברחבות ריקודים עמוסות, אבל לא ממש מבטיח שהשירים החדשים שלה יהפכו קלאסיקות פופ כמו אלה שקדמו להם.
במילים אחרות, "רפיוטיישן" הוא לפני הכל אלבום אלקטרו-פופ מבוסס הפקה שכולו צליל עכשווי ומלוטש, בשיתוף כמה מהאנשים הנכונים לתקופה (אד שירן, הראפר פיוצ'ר). אבל השיר הראשון בו, ממש כמו "End Game" העוקב, "Dancing with Our Hands Tied" או "This is Why We Can't Have Nice Things", היו יכולים באותה מידה להיות שירים של קייטי פרי, נניח. בקרוב במסיבת הקצף בכינרת הקרובה לביתך.
בתוך כל החגיגה המשויפת אך הגנרית להחריד הזאת מסתתרות גם כמה פנינים, ובראשן "Look What You Made Me Do", הסינגל הראשון מהאלבום. כשיצא לפני כמה חודשים הרשת חגגה על הגניבה מהרכב העבר, כה אמר פרד, אבל כיצירה שלמה (מגובה בקליפ נהדר ומלא הומור עצמי) - מדובר בהברקה. והיא לא היחידה באסופת השירים העמוסה הזו: "Delicate" הוא שיר מצוין עם סי-פארט נהדר, שמוכיח שאפשר לייצר שיר מופק היטב ועדיין להפיח בו נשמה.
ל"Gorgeous" פוטנציאל להיטי ענק, גם אם הוא ממצב את סוויפט בפעם המיליון בעמדת המאשימה תמידית (בזכות שורות כמו "אתה צריך לקחת את זה כמחמאה שאני מדברת אל כל אחד פה חוץ ממך", "אם יש לך חברה אני מקנאה בה, אבל אם אתה רווק זה באמת יותר נורא, כי אתה כל כך גורג'ס שזה אשכרה כואב" או "נראה שאדדה הביתה לחתולים שלי. אלא אם אתה רוצה לבוא איתי"). ייתכן שמדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. גם "Getaway Car" הוא יציאה לא רעה, שהייתה בקלות יכולה להיות חלק מ-"1989" עתיר ההייפ והפרסים, וכמוהו גם "I Did Something Bad".
"Goregous". השיר הטוב ביותר באלבום?
מנגד, כאמור, יש פה גם כמה יציאות מיותרות לחלוטין שלא ברור למה היה דחוף לדחוף אותן. נניח "So It Goes" בו שרה סוויפט משהו על כמה היא לא ילדה רעה אבל בא לה לעשות דברים רעים עם מישהו, (במסגרת אותו שינוי תדמיתי בו היא נוקטת לאחרונה), "Call It What You Want" ו"Dress" שהוא לא יותר מפילר משעמם.
ואז מגיע הסוף ועמו "New Year's Day", בו עוסקת סוויפט בצד המפוכח והמעט מלנכולי יותר של חגיגות השנה החדשה. דווקא כאן, בסוף של אותה שעה ארוכה, היא מחליטה להזכיר לנו מה הפך אותה לזמרת בולטת בעולם של יצרניות פלסטיק-פופ. זה השיר ה"עירום" ביותר באלבום, שמראה שסוויפט עדיין יודעת לכתוב שירים שלא מתבססים על הפקה בומבסטית וצורך המאזינים להניע את התחת כשכוסות וודקה-רדבול בידיהם. סיום ראוי שכמו מרגיע את המעריצים הוותיקים בידיעה שהזמרת האהובה עליהם עוד יודעת לכתוב מרגש ולשיר. אבל למה לעזאזל לקח כל כך הרבה זמן להגיע אליו?
תכלס, לא. הקליפ של "…Ready For It?"
בתור הרפתקה חד פעמית, "Reputation" הוא אלבום יחסית טוב. לא כישלון מהדהד אבל בטח לא הצלחה אומנותית מסחררת, שבעיקר משרת את הצורך של זמרת להוכיח שגם היא יכולה לשחק במגרש של הרעות. לרוב זה יוצא לה כמעט אותנטי, אבל בסופו של דבר טילור סוויפט הגיעה למעמדה בעיקר בגלל שלא צייתה לחוקי המשחק והמשיכה לייצר להיטים שנשמעים טוב גם על גיטרה אקוסטית.
נכון, כדי להמשיך להתקיים אומן חייב להמשיך להתחדש, לאתגר את עצמו ולהשתנות (היא כבר עשתה זאת כשהפכה מנסיכת קאנטרי תמימה לזמרת פופ פרופר לפני שלוש שנים). אבל לא במחיר אובדן מהות אמיתית. נחמד לדעת שבכל הנוגע לזכויות ולתגמול על יצירתה סוויפט ידעה לעמוד על שלה. נחמד פחות לגלות שבכל הנוגע ליצירה עצמה היא בחרה להיסחף עם הזרם, לשרת צורך מיידי של חברת תקליטים בלהיטי רחבות ולמקם את עצמה בשורה עם יצרניות להיטים דומים מדי זה לזה, כשמרוב רצון להילחם בהן היא הפכה לעוד אחת מהן. אולי לזה היא התכוונה כשהיא שרה "Look What You Made Me Do". בסופו של דבר, כמו שמעיד השיר שחותם את האלבום - טיילור סוויפט במיטבה דווקא כשהמסיבה נגמרת.
