זה נבל זה? הנבלים של DC הורסים את העולם, ואת הסרטים שבכיכובם
כולם יודעים שמאחורי כל גיבור-על חייב לעמוד נבל מוצלח. כולם, חוץ מאנשי DC שמאז סרטי "האביר האפל" מתקשים לספק נבלים ראויים. מ"יחידת המתאבדים" ועד "ליגת הצדק" הטרי, ואפילו ב"וונדר וומן" - הרשעים שמככבים בהם מלאכותיים ומפלצתיים ורק רוצים להשמיד את העולם. למה? ככה. ואולי כי יש תקציב לאפקטים. הנה עוד משהו שאפשר ללמוד ממארוול
במארוול זיהו את החשיבות של הנבלים בסרטיהם. הדוגמה העדכנית היא זו של הוולצ'ר בגילומו של מייקל קיטון - הנבל ב"ספיידרמן: השיבה הביתה" מהשנה. מתחת להתקן המתכתי המעופף שהוא עוטה על גופו, מסתתר איש משפחה שנבגד על ידי תאגידי העל הקפיטליסטים. הוא לא חותר להשמדת העולם או להשגת שליטה מוחלטת עליו, אלא פשוט לעשות לביתו והרבה - משהו שכולנו יכולים להזדהות איתו. גם הנבלים של קפטן אמריקה, איירון-מן וכך כנראה גם הפנתר השחור שייצא בשנה הבאה הם בני אדם עם שדרוגים משמעותיים בחסות הטכנולוגיה שפועלים מתוך נקמה, שאיפה לכוח או תאוות בצע – מניעים אנושיים טבעיים. משם גם ההתלבטויות שלהם, אולי אפילו רגשות האשם. מצד אחד הם יכולים להיות מצחיקים וציניים, מצד שני רגשיים וחדורי מוטיבציה, ולא פחות חשוב - בעלי אידיאולוגיה. שאיפה סתמית להרס העולם אינה עומדת על הפרק מבחינתם - מקסימום הרס עצמי.
האב המייסד של טרילוגיית "האביר האפל" כריסטופר נולאן היה ער לחשיבות של דמות הנבל, והצורך לצקת לתוכה תוכן נפשי ואידיאולוגי הגיוני, מבוסס ובעיקר אנושי. ברוס וויין תמיד היה גיבור מתבודד, מהורהר, אפלולי, מאוד עשיר ומאוד מאוד לבן. מייקל קיטון, ואל קילמר, ג'ורג' קלוני, כריסטיאן בייל התאימו את עצמם לפורטרט שלו ללא יותר מדי חריגות. אבל השינוי הגדול שהביא עמו נולאן היה בעיצוב דמותם של ראס-א-גול המהפכן הנחוש (ליאם ניסן) והפסיכולוג המעורער בנפשו ד"ר ג'ונתן קריין, הוא הדחליל (קיליאן מרפי), ב"באטמן מתחיל"; הג'וקר השואף לאנרכיה בכל מחיר ב"האביר האפל"; וגם מנהיג הפועלים ביין (טום הארדי) ב"עלייתו של האביר האפל". כולם בני אנוש, לכולם יש מניעים שניתן להזדהות איתם, ולאף אחד מהם אין דרך להכחיד את המין האנושי או את כדור הארץ כולו. בעצם, הנבלים של טרילוגיית "האביר האפל" הם אלו שהפכו אותה ליצירת מופת מורכבת, ובאמצעותה שינה נולאן את תפיסת הקהל בנוגע לז'אנר גיבורי העל. לא עוד שובר קופות מגוחך עם דמויות מצועצעות בתחפושת, אלא דיון סוציו-פוליטי בעולם האמיתי.
כשאולפני האחים וורנר הפקידו את מותג ה-DC קומיקס שלהם בידי זאק סניידר, הוא הביא איתו תיק עבודות די מרשים. "300" (2006), "השומרים" (2009) ואפילו "סאקר פאנץ'" (2011) שביים הם סרטי גיבורי על מקוריים, שמביאים לידי ביטוי לא רק את החזון החזותי של סניידר, אלא גם את המורכבות הנרטיבית השאפתנית. את הסיפא של קווי העלילה מאחורי הרישא של הפיצוצים והחלליות. הוא נראה כיורש הטבעי לנולאן. לרוע המזל, דווקא פה - כשתקציבי ענק ומורשת אדירה של גיבורי-על מוכרים ואהובים עומדת לרשותו - סניידר התמכר לפנטזיות הסגנוניות שלו, לחזיונות הגרנדיוזים הגדולים מהחיים, לאש ותמרות העשן. ואיך יוצרים מחזות כאלה? באמצעות נבלים צעקניים ורבי עוצמה שלא מהעולם הזה.
המפץ הגדול של היקום המורחב של DC (להלן DCEU) היה "איש הפלדה", באמצעותו נולד מחדש סופרמן - הפעם מהרחם של איילת זורר (כיאה לאילן היוחסין היהודי של הדמות מהקומיקס המקורי). כדי להבטיח את העברתו התקינה של הלפיד, נולאן נשאר בסביבה כמפיק ותסריטאי שותף. תרומתו ניכרת בעיקר בחצי הראשון של הסרט שבו נבראת מחדש דמותו של סופרמן. הנרי קאביל לוהק למשימה כשחקן בזכות מבנה גופו השרירי, פחות בגלל איכויותיו כשחקן. השתיקה יפה לו, ותכלס מי צריך לפתוח את הפה עם לסת מכובדת שכזו? בשקט בשקט נבנתה דמותו מחדש כסרט ריאליסטי מפתיע לטובה. אלא שאז התחילה ההרעשה הכבדה - באדיבותו של הנבל, גנרל זוד.
סופרמן נלחם בזוד ב"איש הפלדה"
בניגוד לקאביל, מייקל שאנון הוא שחקן מחונן עתיר ניואנסים, אלא שב"איש הפלדה" כל שנדרש ממנו זה לעשות פרצופים מפחידים, להקריא שורות חסרות הגיון ולהתמזג חלק ככל האפשר עם עבודת הפוסט-פרודקשן שתגיע בהמשך. זוד של סניידר הוא יישות כל יכולה שמגיעה בסערה מהשמיים וזוממת לבזוז את הקרקע של כדור הארץ. הוא נחוש להשמיד את האנושות כולה והוא גם יכול לעשות זאת - בקלות, פשוט כי בא לו. כשסופרמן מתייצב מולו, הוא אולי מציל את האנושות, אבל מחריב את הסרט ולוקח איתו בדרך גורדי שחקים ממוטטים. עיסה של גרפיקה ממוחשבת בהילוך מהיר משתלטת על המסך ודולה מאיתנו כל אנרגיה שנותרה בנו אחרי שעתיים של צפייה (הסרט אגב אורך כ-143 דקות). מה המניעים של זוד? אומנם הבמאי מספק הסברים בדמות חיטוט בחוויית אסון התאומים או משהו בסגנון, אבל זה מרגיש יותר כמו תירוצים. במילים אחרות - זוד עושה את מה שהוא עושה כי בא לו.
חוצנים רבי עוצמה שמגיעים לכדור הארץ כדי לשאוב ממנו אנרגיות על חשבון האנושות ולבנות מחדש את כוכב הבית שלהם - רק לי זה מזכיר את הרובוטריקים? קריפטון או סייבטרון, הכול נראה דומה מדי, וכך גם עבודתם של סניידר ומייקל ביי. בשני המקרים הם בחרו במפלצות רבות עוצמה, מפחידות, מרושעות, אדירות מימדים, ובאותו הזמן כל כך רזות, שטוחות וחסרות עומק. מתכתיות יהיה תיאור הולם. הכול כדי לגרום לכם הצופים להשתאות מול המסך, בלי לחשוב על זה יותר מדי. בשני המקרים זה עבד היטב בקופות. אנשים הולכים לקולנוע בשביל לראות ספקטקלים גדולים על המסך הענק. הם מוכנים לשלם על זה, ורק אחר כך להצטער. זה מה שקרה לרובוטריקים של ביי, וכך גם במקרה של DCEU של סניידר.
הגילוי המפליא שמשהו לא בסדר ביקום החדש הגיע בפרויקט הבא והיומרני של סניידר - "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". חוץ מלהציג לראשונה את גל גדות כוונדר וומן, הוא החזיר לנו את קאביל כסופרמן וגם את באטמן בגילומו של בן אפלק. כמו קודמיו בתפקיד, גם הוא גיבור מתבודד, מהורהר, אפלולי, מאוד עשיר ומאוד מאוד לבן. הפעם סניידר רקח עלילה מסובכת ומורכבת עם מטרה מוצהרת להגיש לנו מסר רציני על פולחן אישיות, דת, פוליטיקה ומדע. אבל מה שהתחיל כדו-קרב הגותי בין באטמן לסופרמן נגרר לתוהו ובוהו נוסף, בגלל לקס לות'ור (ג'סי אייזנברג).
הנבל המוכר הופיע בגרסתו המעודכנת כנער היי-טק נרקיסיסט. הוא אומנם מעצבן, אבל לפחות אנושי. הבעיה היא שהוא המוח מאחורי היצור נטול המוח – דומסדיי. המפלצת הזאת שנוצרה מגופו של זוד (אפשר לשער שרווח לשאנון שהפעם התפקיד שלו התמצה בגילומה של גופה) היא רובוטריק בשר ודם וקריפטונייט, או אולי איש מרשמלו ענק אם תרצו. באטמן, סופרמן וגם המלכה וונדר וומן צריכים לאחד כוחות נגדו. למה? כי הוא פה. למה הוא פה? לא ברור. אפילו לו לא.
"יחידת המתאבדים" - ניסה לרענן, ונכשל
אתם בטח חושבים ש"וונדר וומן" הצילה את המצב, נכון? אז גל גדות זכתה לתשבוחות על הופעתה המרעננת כדיאנה האמזונה. זה אולי נכון, אבל אנחנו נתרכז הפעם בנבל, שהוא אל המלחמה היווני ארס. אף אחד לא ממש מדבר עליו והנוכחות המגוחכת שלו. מה שמתחיל כניסיון מעניין לשלב בין המיתולוגיה היוונית הקדומה להיסטוריה של המאה ה-20 במלחמת העולם, מתקדם כסיפור מתח בו מעורבים גנרל גרמני ומדענית מסוכנת בשירותו. יש פה תחכים ומזימות, שחזורים תקופתיים, גרמנים מרושעים וגם גז. אבל כל אלה נדחקים הצידה לקראת הגרנד פינאלה, הסופר-קלאסיקו של האולימפוס, בו דיאנה - בתו של זאוס בכבודו ובעצמו, נלחמת בארס. יש פה ברקים ורעמים, ותנועה בלתי פוסקת שאינה מותאמת לעין האנושית, או לקיבולת התבונית שלה. איפה לעזאזל אלת החוכמה אתנה כשצריכים אותה?
וונדר וומן נגד ארוס במופע אפקטים מעייף.
ועכשיו הגענו ל"ליגת הצדק", שאמור למנף את ההצלחה של "וונדר וומן" ולשבות את לבנו וכיסנו. וונדר וומן פה, וגם באטמן. הצטרפו אליהם גיבורים חדשים כמו אקווה-מן, הפלאש וסייבורג, וגם ישו - כלומר סופרמן - שנולד מחדש. אבל כאמור, לא בגיבורים עסקינן אלא בעזר כנגדם. הפעם מדובר בסטפנוולף, סוג של אל מזן חדש (אבל כזה שמזכיר את ארס), שמגיע עם להקת הארבה החייזרי שלו כדי לפשוט על כדור הארץ. שוב יש לנו פיצוצים וחלליות. למה? ככה. כי צריך סיבה לכנס את הנבחרת עם או בלי מאמן. במקרה הזה המאמן סניידר הוחלף באמצע העונה. ג'וס ווידון שמונה במקומו נשאר נאמן למורשתו, בלי לצחוק עליה, או אפילו ללגלג על סרטי "הנוקמים" שיצר עבור מארוול. חבל, למרות הנסיבות הטרגיות של פרישת סניידר מהפרויקט, זה דווקא המקום להומור עצמי.
