הצלחת הנבחרת לא תלויה רק במאמן
בכל קמפיין של נבחרת ישראל כולם מדברים בעיקר על אחריות המאמן ושוכחים עוד שני גורמים קריטיים: ההתאחדות והשחקנים. וגם: למה הנבחרת הפכה לבית קברות למאמנים?
נדמה שכל מה שמעניין את אוהדי הכדורגל בכל קמפיין של נבחרת ישראל בכדורגל הוא באיזה משחק ייחרץ גורלו של המאמן הלאומי. נראה שאנחנו מתעדכנים בנבחרת רק בשביל זה. חלק מחכים לרגע שבו שהמאמן ימעד ואחרים רק מחזיקים אצבעות למאמן האהוב שלהם. אלא שזה בכלל לא רק המאמן. במאמר הזה אנסה לסכם את התפקידים של שלושה גורמים בהם תלויה הצלחת הנבחרת:
1. הנהלת ההתאחדות
קשה למצוא אוהדים שמרוצים מהנהלת ההתאחדות ושלמים עם האנשים העומדים בראשה ובמיוחד - עופר עיני, איש שמבין בעסקים אבל לא בכדורגל. על כל מקרה, נראה שתפקידה של ההתאחדות היא לכנס ועדה שבסופה יוכרז מאמן, אלא שההתאחדות צריכה להיות אחראית על ניהול נכון של כל נבחרות ישראל, שמתוכו משתמע גם טיפוח צעירים.
קשה לראות את חילופי המאמנים שבאים והולכים מהנבחרות הצעירות, המנהלים המקצועיים שבמקביל מרשים לעצמם גם לעסוק בעבודות נוספות ובעיקר - חוסר שינוי ועמידה במקום. יש צורך להביא אנשים איכותיים ומסורים לנבחרת, להחתימם על חוזים ארוכי טווח ולמנוע מהם כמה שניתן עיסוקים נוספים. התוצאות - מהנבחרות הצעירות ועד הבוגרת - מחפירות ואין שום התקדמות.
קשה לסמן שחקנים מהנבחרות הצעירות שיהיו אלו שיובילו ויוכלו לעשות את הקפיצה לבוגרת. בשביל זה צריך דמות סמכותית שתדע לנהל נכון, לטפח צעירים, להביא את האנשים הנכונים שיאמנו, והכי חשוב - שיהיו נאמנים לנבחרת. לא לשם קידום עצמי או משיכת זמן עד למשרה הבאה - אלא לטובת הנבחרת. מובן שכל זה לא צריך ליפול רק על עופר עיני המסכן - אבל הוא עומד בראש הפירמידה הלא מתפקדת.
2. השחקנים
כמה פעמים הרגשתם שיש שחקנים שלא נותנים מעצמם בנבחרת או לא רוצים לשחק? או להפך - כמה פעמים שמעתם על שחקן שמבקר את האחראי שלא מכליל אותו? קל להאשים את השוער כשהוא סופג ארבעה שערים, קל להאשים את הבלם כשהוא מקבל כרטיס אדום, קל להאשים את החלוץ כשהוא לא מבקיע. באותה מידה נהוג לפאר את החלוץ שמבקיע ואת השוער שעוצר פנדל. וכמובן מגיע המשחק שאחריו, וכשאותו שחקן מביא תוצאות הפוכות לגמרי - הוא מקבל בראש.
לא קל להיות שחקן כדורגל בנבחרת, אבל נדמה שישנם כאלו שמזלזלים בזה. כאלה שחושבים שהם עושים טובה שהם מגיעים לנבחרת. כאלה שחושבים שאפשר לבקר את האחראי. השחקנים צריכים להבין שלא מדובר רק במאמן, אלא גם בעצמם. הם צריכים לבוא ברמת מוטיבציה גבוהה למשחקים ולהוכיח את עצמם באימונים. להבין שלא תמיד יקבלו את ההזדמנות, וכשכן יקבלו - הם יצטרכו להצדיק אותה.
לא מעט דובר על הכושר של השחקן ישראלי ודי ברור שלרוב אין יתרון במשחקי נבחרות, אבל רוח לחימה ומוטיבציה גבוהה ובעיקר גאוות נבחרת יכולים לכפר מעט על החיסרון הזה. הקהל אוהב שחקנים שנלחמים על כל כדור ואת השחקנים שנותנים את הפס המדהים. אם רק היו 11 כאלו בהרכב, אולי התוצאות לא היו משתנות, אבל הדרך הייתה נראית אחרת.
3. המאמן
כשמאמן מסיים את תפקידו, ממהרים כולם להריץ את המועדף עליהם למשרה הזו. הם טוענים שהוא יוביל את הנבחרת להישגים, שהוא יביא כדורגל חכם יותר. אבל האם מישהו עצר לחשוב מהי המטרה של המאמן ומה נדרש ממנו בעצם? נהוג לחשוב שמאמן נבחרת צריך להיות מאמן קבוצה טוב. כאשר אתם חושבים על המאמנים הטובים בעולם כרגע - הראשון שיעלה לכם לראש יהיה מאמן קבוצה. כנראה שגם השני והשלישי שאחריו.
זה לא סוד שהרבה מאמנים חוששים להגיע לנבחרת. הם מעדיפים להגיע לשם כשהקריירה שלהם לא בשיאה, בדרך כלל כשהם כבר מבוגרים. ואפשר להבין למה - לרוב מדובר בבית קברות למאמנים (אולי בור ממנו מזנקים הכי גבוה, אם תשאלו את ראניירי).
מאמן נבחרת נדרש לבחור ממאגר שחקנים מסוים - בניגוד למאמן קבוצה - ויהיה עליו להחליט כיצד לבנות את ההרכב: 1. לבחור את השחקנים בכושר הטוב ביותר ולבנות סביבם את השיטה והמערך. 2. לבנות סגנון ושיטה קבועים ולפיהם לבחור את השחקנים.
בניגוד לקבוצה, מאמן הנבחרת לא יכול להביא איזה שחקן שהוא רוצה. בנבחרות מסוימות הוא למעשה "תקוע" עם מאגר לא מוצלח ובנבחרות אחרות הוא נמצא בכאב ראש כשיש לו מאגר מוצלח גדול מדי. בניגוד לקבוצה, השחקנים לא רגילים לשחק אחד עם השני, וכשהם משחקים, מדובר בתקופת אימונים קצרה מאוד, כזו שלא יכולה להספיק לבנות את הכימיה ביניהם ולהבין אחד את השני ואת השיטה. לכן, מובן מדוע מאמנים נאמנים לשיטה מסוימת ולשחקנים מסוימים. ישנם מאמנים שיעדיפו לקחת הרבה שחקן מקבוצה מסוימת כי הם כבר רגילים לשחק אחד עם השני, גם אם לא כולם שחקנים מוכשרים. המאמן יצטרך לגבש את חדר ההלבשה, להכניס בהם את רוח הלחימה והמוטיבציה.
וכמובן - המאמן יצטרך להיות מאמן טוב. ושוב - להיות מאמן קבוצה טוב זו לא ערובה להצלחה כמאמן נבחרת. ברוב משחקי הנבחרות, ה-11 של היריבה שלך לא תמיד תואם ל-11 מהמשחקים הקודמים שלהם שהמאמן ניתח. באותה מידה, גם ה-11 שלך שבנית עליהם לא תמיד יהיו לרשותך. לא פשוט להיות מאמן נבחרת. כל כך הרבה מלכודות ומקומות להיכשל בהם וכל כך הרבה לעשות. לכן מאמן נבחרת צריך להיות מוכן להתמודד עם כל זה, ולא לבוא כדי לשמור על התואר של מאמן נבחרת. הוא יצטרך להחליט על סגנון ושחקנים אבל לדעת להתגמש ולשנות מול הנבחרות כשצריך.
יש מאמני נבחרות ותיקים שהיו מאמני קבוצה מוצלחים והצליחו בנבחרת. יש כאלה שכשלו בתור מאמני קבוצה ובנבחרת שאימנו הם פרחו. נדיר לראות כאלו שהמשיכו אחרי שהפסיקו לאמן נבחרות, אבל גם זה יכול לקרות. אף אחד לא מריץ את גווארדיולה, מוריניו או זידאן לאימון הנבחרת, אולי כדי שיישארו בקבוצה, או שיתרחקו מהנבחרת כי מדובר בסוף הקריירה וכי אין הרבה סיכוי להצלחה. מה אני מנסה להגיד? תחשבו עכשיו על הליגה הישראלית - ברק בכר? יוסי אבוקסיס? אולי המאמן שיצליח הוא זה שכרגע לא נמצא באור הזרקורים?
לפנייה לכתב/ת 
