כ"ט בנובמבר: "שמחה שנמשכה ימים ולילות, הייתה אופוריה"
ב-1947 הם היו ילדים או צעירים בתחילת דרכם, אבל את היום הגורלי ב-29 בנובמבר הם לא שוכחים עד היום. "כולם היו צמודים לרדיו. אני זוכרת את התפרצות השמחה, ריקודים והתחבקויות. שמעו 'יש לנו מדינה'. זה היה משהו"
איפה היית בכ"ט בנובמבר ? מי שהיו ב-1947 ילדים או צעירים בתחילת דרכם, לא יכולים לשכוח את הרגע המכונן הזה בחייהם: חלקם יצאו זה מכבר בעור שיניהם ממחנות ההשמדה, אחרים שנולדו בארץ היו עדים למתיחות הביטחונית המאיימת, ולכן ההצבעה על הקמת מדינת ישראל באו"ם הייתה משמעותית כל כך עבור כל אחד מהם. ההחלטה שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947 עסקה בחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית, והובילה למעשה להכרזה על מדינת ישראל ב-14 במאי 1948.
שרה פרי עוד לא הייתה בארץ ביום הגורלי. "הייתי בערך בת 9, ניצולת מיידנק. אמא שלי שרדה את אושוויץ. כולם היו צמודים לרדיו. אני זוכרת את התפרצות השמחה, ריקודים והתחבקויות. שמעו, 'יש לנו ישראל, יש לנו מדינה'. זה היה משהו. אני זוכרת שזה לא היה רגע, השמחה הזאת נמשכה ימים ולילות, הייתה ממש אופוריה, זה לא מובן מאליו. זה אנשים שיצאו מהתופת, שיצאו מהמחנות, שהיו כמו שאומרים שלדי אדם, לקחו להם את צלם האנוש ופתאום קמה מדינה, זה היה בשבילנו אחרי 2000 שנים משהו גדול.
יהודית אריכא אמנם נולדה בתל אביב, אבל ב-1947 חיה בנחליאל (חדרה). "כמובן התרגשנו מאוד. ידעתי שלא מייד הכל יהיה טוב אבל חיכינו לזה בכיליון עיניים. שמחתי לשמוע בסוף שהבחירה הייתה עבורנו וקיווינו רק לטוב. הייתי אז בראשית הריון, בעלי לא היה. הוא היה חבר ההגנה ובאותו יום כבר לקחו אותם להגן על כמה מקומות שמשם ידעו שתהיה פריצה של הערבים ולא ידעתי מה איתו אבל החלטתי לשמוח גם בשבילו".
לדבריה, "רדיו לא היה בכל הבתים אבל להורים של סבא שלי היה רדיו חדש והחלטתי ללכת לשם. כשבאתי לשם כבר ראיתי המון, בעיקר נוער, ילדים, תלמידי בית ספר. החלטתי להיות איתם ולא להיכנס לבית לשמוע. ההתרגשות בזמן ההצבעה הייתה נהדרת. הילדות והילדים הצעירים, תלמידי בית ספר, התחילו לספור, זה מונה yes וזה מונה no, ומתבלבלים וכועסים אחד על השני, זה היה נהדר. וכמובן שהגיע הרגע ושמענו שזכינו בהצבעה. כולם מחאו כפיים, לרקוד לא רקדו אבל הסבתות צהלו עם המצהלות הידועות שלהן".
היא סיפרה כי הימים שלאחר ההכרזה היו מורכבים נוכח המתיחות הביטחונית. "ציפיתי שהמעבר למדינה עצמאית יהיה הרבה יותר קל. לצערנו הרב זה היה קשה מאוד, כי ההתקפות של הערבים ומלחמת השחרור כידוע גבתה הרבה קורבנות והרבה מהם מכרים שלנו, זה היה קשה. אבל כשהכריזו על המדינה אמנם לא היה שלום ולא היה שקט אבל כבר ידענו שאנחנו ממש נלחמים למען המדינה".
מאיר עופר היה בן 11 באותה עת. "גרתי בעיר שקראו לה אלחי, עיר דרומית בעיראק, הייתי היהודי היחיד בבית ספר ערבי. כ"ט בנובמבר היה בעצם מהפך, שלב שפגע באופן משמעותי בגאווה ובאתוס הערבי ואז בעצם התחילה עוינות. לא היה נוח להסתובב".
לדבריו, "כ"ט בנובמבר מבחינת היהודים היה פעם ראשונה בחייהם שהם הבינו שהם שייכים לעם שהולך להקים מדינה. עד אז הבנו שיש יהודים בארץ ישראל, קיבלנו סחורות שכתובות בעברית והדבר הזה היווה גאווה בלב, אבל המשמעות המדינית, המשמעות הלאומית, לא הייתה מפותחת עד שפתאום העולם מכיר בהקמת מדינת ישראל. הייתה התרגשות בלתי נתפסת שכלפי חוץ הייתה מוצנעת מאוד מפני שחיינו בסביבה ערבית.
"ההתרגשות הייתה בלתי רגילה, בלתי רגילה, אבל כנסים לא ביצענו מחמת הפחד. אבל יחד עם זה, שוחחנו, נהנינו, היה בשבילנו חג".
לפנייה לכתב/ת 
