עולם זוגי חדש: היום שבו הפסקנו להתחייב
מושגים שנחשבו עד לא מזמן לטאבו שלא ניתן היה לפקפק בו, כגון זוגיות, מוסד הנישואים והתא המשפחתי, מושמים כעת בסימן שאלה ומקבלים הגדרה מחודשת. אנשים היום נמנעים מבחירות, מהגדרה עצמית ומביצוע החלטות מחייבות. המגמה הדומיננטית כיום היא להשאיר את כל האופציות פתוחות, ואם אפשר, אז לתמיד. סקירה
"תראי", אמר לי יואב, "אני אוהב את אשתי. יותר מזה, אני מעריך אותה. אני חושב שהיא מדהימה. אבל אדם אחד, מוצלח ככל שיהיה, לא יכול לספק את כל הצרכים שלי. בעיקר לא את הצרכים המיניים. זה ידוע שתשוקה לא נשארת לאורך זמן, ואני צריך להרגיש את התשוקה הזו". יואב הוא בן 46 ויש לו חברה מצליחה לייעוץ אסטרטגי. הוא נשוי כבר 12 שנה לשרון, מעצבת פנים בת 38. אני מקשיבה לדבריו ותוהה כיצד מרגישה לגביהם אשתו. "תתפלאי לשמוע, אבל זה הגיע ממנה", הוא מסביר. "יש בינינו קשר מעולה, אנחנו מדברים על הכל, נהנים לבלות ביחד, לרגע לא חשבנו לפרק את החבילה. להפך, עצם זה שאנחנו דואגים להשלים את מה שחסר בקשר, רק משמר ומחזק אותו".
יואב ושרון לא לבד. שירלי, בת 42 ועורכת דין מצליחה, מספרת שאם הייתי שואלת אותה על יחסים פתוחים לפני עשר שנים, זה היה מבחינתה קו אדום, אולם הדברים בהחלט השתנו וכיום היא מרגישה אחרת. "היום אני מבינה שזה ילדותי לשרטט קווים אדומים ולצאת בהצהרות שמגבילות אותך לכל החיים", היא אומרת. "הצרכים שלנו בחיים כל הזמן משתנים ואין סיבה לחיות בצורה לא מספקת רק כי זה מה שמקובל. קראתי המון מחקרים בנושא ואנחנו לא בנויים להיות עם אדם אחד כל החיים. כל מוסד הנישואים זו המצאה קפיטליסטית צרכנית שנולדה מחשיבה כלכלית טהורה".
למה לי מונוגמיה עכשיו?
הגדרת המושג פוליאמוריה (ריבוי אהבות) נכנסה באופן רשמי למילון אוקספורד רק ב-2006. פוליאמוריה היא מצב של הימצאות במערכת יחסים רומנטית עם יותר מאדם אחד, כאשר כל הצדדים מודעים לכך. אצל אבותינו אשר חיו בחברות ציידים ולקטים, זו הייתה הנורמה. הפופולריות של המונוגומיה החלה רק כאשר אבותינו החלו להתיישב במקום אחד, כשהמוטיבציה העיקרית הייתה כלכלית - זה הקל על חלוקת הרכוש ובעיקר על הקרקעות. אולם על פי פרופסור הדר אבירם, הרעיון של בלעדיות מינית החל להתפתח רק בשלב מאוחר יותר במשחק.
הטענה היא שאחת הסיבות המרכזיות לאימוץ סגנון חיים פוליאמורי הינה שהוא פחות מגביל. התפיסה הקיימת מקדשת את זכות הבחירה של האינדיבידואל, והציווי הוא לחיות את הרגע. לכן, אין פלא שסגנון חיים שפחות מגביל במהותו הופך לפופולרי יותר ויותר. הוא מאפשר מערכת יחסים מתגמלת עם יותר מאדם אחד, ללא צורך בויתור על מערכת יחסים אחרת. אצל אבותינו, המניע המרכזי לריבוי מערכות יחסים היה "הגן האנוכי", שהוא צורך האבולוציוני לשכפל את הגנים. הדרך היעילה לעשות זאת הינה קיום יחסי מין עם מספר פרטנרים, כיוון ששונות גנטית מגבירה את שרידות הגנים. כיום, הטענה המרכזית לאימוץ סגנון חיים זה היא שעבור חלק מהאנשים יש צורך ביותר מאדם אחד כדי למלא אחר הצרכים השונים של מערכת היחסים.
נראה שהערך של מוסד המשפחה והזוגיות מתחיל להשתנות, ומגמה זו של "להשאיר הכל פתוח" מחלחלת לכל שכבות הגיל. הדורות הצעירים נוטים להעדיף יחסים קצרי טווח ולא מחייבים. דניאל, בת 27 ובזוגיות כבר שנתיים, מצהירה שהיא לא מעוניינת להתחתן. "מה הטעם לכבול את עצמך לאדם אחד לכל החיים? אני מסתכלת על ההורים שלי ועל כל הזוגות הנשואים שסביבי, ולא מצליחה להבין את ההחלטה הזו. איך בן אדם יכול לקבל החלטה - לא רק לגבי זוגיות, אלא בכל תחום שהוא, שתכבול אותו לכל החיים? אנחנו משתנים ומתפתחים כל הזמן, הצרכים שלנו משתנים, אין לי מושג מה יעשה לי טוב בעוד שנה מהיום".
"ומה לגבי ילדים?", אני שואלת. "כרגע אני לא חושבת על זה, אבל אם אחליט שאני רוצה ילדים, יש מספיק דרכים לעשות את זה מחוץ למוסד הנישואים", היא עונה. בשנים האחרונות לא רק שגיל החתונה עלה משמעותית, ההחלטה להתמסד לוקחת זמן רב יותר, כשבהתאם לכך גם ההחלטה על פירוק היחסים כיום תופסת פחות משקל. נראה כי כל המבנה המשפחתי נמצא במגמת שינוי. עברנו מתפיסה על פיה משהו לא בסדר איתי אם אני לא מתחתן, למצב שבו נישואים היום נתפסים כאפשרות אחת, ובהחלט לא האפשרות היחידה. השאלה הנשאלת כיום היא לא מתי אתחתן, אלא האם אני בכלל בנוי לחיי משפחה.
זוגיות בעידן החדש
מושגים שנחשבו עד לא מזמן לטאבו שלא ניתן היה לפקפק בו, כגון זוגיות, מוסד הנישואים והתא המשפחתי, מושמים כעת בסימן שאלה ומקבלים הגדרה מחודשת. אנשים היום נמנעים מבחירות, מהגדרה עצמית ומביצוע החלטות מחייבות. המגמה הדומיננטית כיום היא להשאיר את כל האופציות פתוחות, ואם אפשר, אז לתמיד. שם המשחק כיום הוא גמישות. אם בעבר קדשנו את ערך היציבות והוודאות, הלכנו ללמוד מקצעות שיבטיחו לנו קריירה יציבה, חיפשנו קביעות במקום העבודה וקביעות בזוגיות, היום השאיפה היא להשאיר הכל פתוח. אנו מחפשים את התנאים שיאפשרו לנו גמישות מקסימלית, כשהפחד הגדול ביותר שלנו הוא הפחד להתחייב לדבר אחד.
"יש המון אנשים שיכולים להתאים לי, לא רק אדם אחד. אני לא מאמינה ב'נפש תאומה'. כשאת יודעת שתחיי במונוגמיה את לא יכולה להרשות לעצמך שום פשרות, את בחיפוש אחרי ה'אחד'", אומרת נתי בת ה-38, אשר חיה עם בן זוגה כבר ארבע שנים, ובמקביל יש לה את מה שהיא מכנה "שני פרטנרים נוספים לבילויים שונים". "גם אם מסיבה מסוימת הקשר ייפסק, זה לא יהיה כזה נורא. אני לא אתאבל ונראה לי שזה מצב שהוא הרבה יותר בריא נפשית".
עולם הזוגיות כיום שואב מוטיביים מעולם השופינג, שהמוטיב המרכזי בו הוא הבחירה המרובה. יש האומרים שפוליאמוריה היא קידוש הבחירה כי מכל אחד אני לוקח מה שאני צריך - כסף, סקס, משפחתיות וביטחון. ניתן לעבור בקלות וללא עול פסיכולוגי כבד ממערכת יחסים אחת לאחרת. אם נרד לשורש העניין, התחייבות לאדם אחד משמעותה ויתור על המון אפשרויות נוספות, גם אם אפשרויות אלה קיימות רק בתיאוריה.
הבעיה היא שיכולת הבחירה משפיעה על כל שלבי הזוגיות, ומקשה גם ובעיקר על תחילת הקשר. נראה כי הרבה מהקשרים שמתחילים היום אפילו לא עוברים את שלב ההתכתבות. בעולם שבו הכל כל כך זמין, נגיש ובשפע, הערך של המוצרים באופן טבעי יורד. אנשים לא מוכנים להשקיע או להתפשר יותר. ואם בעבר המטרה של בניית מערכת יחסים הייתה להתמסד, להקים משפחה ולהשקיע בעתיד - גם אם זה מצריך עשיית ויתורים כואבים ופשרות, כיום נראה שהמטרה העיקרית של קשר רומנטי היא סיפוק הצרכים המיידיים שלנו, והשארת האפשרויות פתוחות.
כמו שאפשר מראש להזמין בגד מחו"ל בכמה מידות ולא להצטער אם הוא לא יושב טוב, אותה תפיסה חלחלה ליחסים הזוגיים. אם לא הולך טוב עם אדם אחד, העלות של השקעה ביחסים קיימים גבוהה מהעלות של למצוא מישהו אחר, בעיקר כאשר אין שום ברית המחייבת להישאר בקשר. אנו מכורים לריגוש שבחוסר הוודאות, לתחושה שהכל פתוח, שהכל אפשרי. אך בטווח הארוך, יותר מדי בחירה פוגעת באיכות החיים ואפילו משתקת. מרוב אפשרויות אנחנו בוחרים להימנע מהחלטה מחייבת, ובונים עולם ארעי שבו לכל פונקציה בחיים יש תחליף.
הכותבת היא בעלת Phd בפסיכולוגיה, חוקרת חוויית משתמש בחברת Clicktale
