סין גילתה את הסוד לסיום הסכסוך במזרח התיכון
כלכלת השלום: שווקי אסיה ואירופה הן דוגמה לכך שחיבור כלכלי אמתי יכול ליצור קרבה בין עמים עוינים על ידי יצירת אינטרס משותף. האם גם במזרח התיכון שיתוף פעולה כזה יכול לפתור את הסכסוך ארוך השנים? סין חושבת שכן
בימים אלה נעשה מאמץ מרוכז לשיתוף פעולה כלכלי בכמה מוקדי סכסוך בעולם. במרכז אסיה, או ליתר דיוק במונגוליה השוכנת בין רוסיה לסין, פועלים בימים אלו דחפורים במרץ רב וסוללים את נתיב הרכבת המהירה שתצא מצפון סין, תחבר אותה אל מונגוליה, משם אל רוסיה, ותגיע לבסוף עד לאירופה ובכך תחליף את הרכבת הטראנס סיבירית של הצארים הרוסיים מסוף המאה ה-19.
כתבות נוספות מאת טל רשף
הן הסינים והן הרוסים זוכרים למונגולים את הכיבוש האכזרי של מדינותיהם בימי ג'נגיס חאן, והמונגולים זוכרים את הכיבוש של מדינתם בידי הסינים לאחר נפילת השושלת המונגולית, ואת הכיבוש שלהם בידי הרוסים שהשליטו במונגוליה שלטון סובייטי קשוח משנות ה-30 של המאה ה-20 והלאה, עד ימי הגלסנוסט.
הפרוייקט התחבורתי, שהוא חלק מתוכנית ה-One belt – one road של ממשלת סין, מחבר את שלוש המדינות הללו, שידעו הרבה דם רע ביניהן, במעגלים של אינטרסים כלכליים שבהם לכל אחד מהם יש אינטרס להניח את הכעס מאחור.
בדרום מזרח אסיה יוצא לדרך בימים אלו פרויקט המקונג. פרוייקט ענק עם תקציב של כ-95 מיליארד דולר ובמימון של מספר גופים ובראשם הבנק האסיאתי לפיתוח. הוא מאחד תחת כנפיו את וייטנאם יחד עם קמבודיה שאל שטחה היא פלשה בשנות ה-70 המאוחרות, את וייטנאם ולאוס שביניהן קיים סכסוך גבולות על שטחי מחלוקת, וכך גם תאילנד וקמבודיה שגם ביניהן סכסוך לא פתור.
היום הן מעורבות, יחד עם סין, בפרויקט הכולל הכשרת שטחי מגורים וחקלאות, טיהור מים, הסדרת תנועת נהרות והקמת סכרים להפקת חשמל. ברגע בו יעלו סנטימנטים של עוינות ורצון לתפוס בעלות על שטחים יהיה להם מה להפסיד, וההפסד יהיה ברמת החיים של האוכלוסיה ושגשוג של כלכלת המדינה. הוא גם מהווה הזדמנות עסקית, וחברות ישראליות לא מעטות עומדות בתור על מנת להציע את שירותיהן בתחומים שבהם המדינות המקומיות מפגרות, דוגמת טיהור מים.
כלכלה שמניעה שלום
סין, על בסיס הנסיון שלה בפרויקטים אלה, הציגה במהלך השנה הזאת תוכנית שלום ראשונית למזרח התיכון, שבמרכזה פרויקטים כלכליים משותפים של ישראל, הרשות הפלשתינאית וירדן, הכל במימון המגיע ממזרח היבשת. אזור שלנו, שידע תוכניות שלום רבות, התוכנית התקבלה כמעט בהתעלמות, אבל עוד נכונים לכך המשכים. השקט במזרח התיכון קריטי להקמת פרויקטים של סחר ותחבורה שיחברו את סין אל המזרח התיכון ואל הנמלים שבים התיכון.
אחד הפרוייקטים שהצליחו מעל למשוער, ואשר יכולים לתת לנסיונות אלו השראה, הוא פרוייקט סכר האיטייפו - הסכר הגדול ביותר בעולם מבחינת היקף הפקת החשמל. הוא ניצב על גבול ברזיל ופרגוואי, בבעלות משותפת של חברות החשמל של שתי המדינות, משתרע לאורך של יותר מ-7 קילומטרים ומכיל מיליוני טונות של בטון, אדמה וסלעים.
הוא מפיק חשמל מזרימת המים הכבירה של נהר הפרנה, הנהר השני בגדלו בדרום אמריקה לאחר האמזונס, והשביעי בגדלו בעולם כולו. הוא מייצר כ-14,000 מגאוואט, מספק כ-15% מצריכת החשמל של ברזיל וכ-75% מצריכת החשמל של פרגוואי, אשר מוכרת חלק מיכולת ההפקה שלה למדינה השותפה.
במאה ה-19 המדינות נלחמו זו בזו במלחמת הברית המשולשת, שבה פלשו ארגנטינה, אורוגוואי וגם ברזיל לפרגוואי וכבשו את אדמותיה, כאשר אחוזים גבוהים מהגברים מתו ונשים רבות נאנסו. המדינה נותרה הרוסה לשנים רבות והפרגוואים זוכרים זאת כשואה, עם כל המשמעות של המילה.
כיצד מצליחות המדינות הללו לשתף היום פעולה ולהניח את ההיסטוריה מאחור?
כך תודות לשיתוף הפעולה הכלכלי, עוינות ארוכת שנים הגיעה לסיומה והיחסים בין המדינות עלו על דרך המלך. שתי המדינות חברות בברית ה-mercosur, הברית הכלכלית של מדינות האזור, ולפרויקט האיטייפו.
דבר דומה קרה באירופה בין המדינות שנלחמו אלו באלו בשתי מלחמות עולם. בימים אלו מתקיימת התקרבות בין ישראל למדינות הנפט הסוניות. מדוע? המדינות הללו זקוקות לסיוע שלנו מול איראן ולא פחות מכך הם צריכים את הטכנולוגיות הישראליות על מנת ליצור כלכלה חדשה שלא נשענת על נפט.
אולי המעגל הזה שהחל בימי הנשיא סאדאת ילך ויתרחב עוד, וכאשר זה יקרה המודלים הללו והנסיון המצטבר שבהם יבשילו וישאו פרי גם במעגל הגיאוגרפי היותר קרוב אלינו.
טל רשף הוא יועץ עסקי ובין תרבותי לפעילות בשווקים מתעוררים במזרח אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, מאמן מנהלים, מעביר סדנאות והרצאות בחברות ישראליות , ומחבר הספר "מיסטריום" .
לפנייה לכתב/ת 
