הם לא ראו אותי כבת זוג. מקסימום יזיזה
תמיד הייתי הכול חוץ מ"גירלפרנד מטיריאל". הייתי החברה הכי טובה מהמושב, זו שישנים איתה כפיות כי גדלנו ביחד מהגן, או זו שכל השמיניסטים בתיכון היו מתים להשכיב אבל היא לא זרמה, אז הם הפסיקו לדבר איתה
"אני אומרת לך, אני פשוט לא גירלפרנד מטיריאל", פסקה חברתי, עת שוטטנו בסנטר בחיפוש אחר בגדים חדשים, למרות שהדבר היחיד שבכלל רציתי זה שמישהו יבוא ויוריד אותם ממני. לא היה לי מושג מה לומר לה, אז פשוט נתתי לה להמשיך לדבר וחיכיתי. לא ידעתי איך להתחיל להסביר לעצמי או לה שפעם, לפני לא מעט שנים, גם אני הסתובבתי בתחושה הזו, שאני לא מישהי שיכולים להסתכל עליה בתור אופציה לזוגיות. שלא מסתכלים עליי ככה, נקודה.
תמיד הייתי הכול חוץ מ"גירלפרנד מטיריאל". הייתי החברה הכי טובה מהמושב, זו שמפליצים לידה וישנים איתה כפיות כי גדלנו ביחד מהגן, זאת שמספרים לה את מי "תקענו" אתמול ויודעים שהיא תגיד "יא שוביניסט מסריח", אבל עדיין תפרגן. או זו שכל השמיניסטים בתיכון היו מתים להשכיב, אבל היא לא זרמה, אז הם הפסיקו לדבר איתה, כל אחד בתורו, כשראו שממנה לא יצא להם כלום. הקשרים המעטים שהיו לי, אם אפשר בכלל לקרוא להם קשרים, גם הם לא צלחו באופן הזה. האחרון מביניהם הסתמן כתקווה שאולי הפעם כן יהיה כאן קשר רציני, ליותר מעונה אחת, אבל תקוות הן כמו כוסות - סופן להתנפץ, ואני מומחית בזה.
די להתעסק בעצמך, גפן, התנערתי והסתכלתי באהדה אל חברתי. רציתי כל כך לומר לה שהבעיה היא לא בה. ושלמען האמת, הבעיה היא גם לא בהם, בגברים. לא הכול אפשר להפיל עליהם. זה שילוב של כל כך הרבה דברים, עד שבדרך כלל, מרוב שאנחנו שקועים בעצמנו, אנחנו פשוט לא רואים אותם. "היצע וביקוש", מלמלתי אליה בכובד ראש. עד היום אני לא יכולה שלא להתמרמר על השפע של הדור שלנו. בתור אחת שגדלה על ספרים, תמיד חלמתי על מילים יפות וסצנות קורעות לב, אבל בתקופתנו זה קצת פחות רלוונטי, וחברתי טרם הבינה היכן היא נמצאת. היא ושאר הבנות שמחפשות באדיקות אחר אהבה, לא מבינות שזה לא מה שהן גדלו עליו. הוא לא יעשה מחוות רומנטיות, במקסימום ישלח "ערה?".
"עזבי, גם אם לרגע היה ביניכם ניצוץ, זה לא מספיק", המשכתי לגולל בפניה הסברים. גם היא, כמו מרבית חברותיי, מוכרחה שהקשר יוגדר על ההתחלה כרציני. אם יש כימיה, הן רוצות לדעת שהבחור באותו הראש שלהן, כי אחרת הן לא יכניסו את הראש שלהן למיטה שלו. הן רוצות הבטחה. וזו בעיניי, הדרך היחידה להבטיח שהן דווקא לא יזכו בזוגיות. כי אם אתן לא נותנות צ'אנס, איך אתן מצפות לזכות במשהו?
כשחברתי תהתה אם הבעיה היא בה, מיהרתי לענות שלא. זה שילוב של כל כך הרבה מרכיבים, אבל מה שחשוב שזו לא את. את שומעת? זו לא את. והכול בסדר אצלך, אמרתי לה, ומבפנים כל כך שמחתי שאני כבר לא נמצאת במקום ההוא, עם הצורך המעיק הזה בזוגיות, מצד שני, כאב לי עליה. על זה שהיא חושבת שהבעיה היא בה, שמשהו בה מצריך תיקון. ידעתי שהיא לא היחידה. השאלה הזו תוקפת את כולנו מתישהו.
"גירל פרנד מטיריאל" - מאז ומתמיד שנאתי את הביטוי הזה. במיוחד בלילות אפורים בחורף, ממש שנייה לפני שהייתי עוצמת את העיניים במיטה היותר מדי גדולה שלי, וחושבת לעצמי - מי לעזאזל ירצה בת זוג שחושפת את החיים הרומנטיים שלה לעיני כל עם ישראל? שסוחבת חפיסת קונדומים בארנק, שותה כמו בהמה, מתהדרת בנטייה להרס עצמי ומשוגעת? עדיף מישהי רגילה, נורמלית, אבל אז הצד האופטימי והרדום שבי היה מתעורר ואומר לי שחייב להיות קיים לפחות מישהו אחד, יצור כמוני, שיראה אותי בתור החומר שממנו עשויה האהבה.
שאני אהיה זו שהוא ישכור איתה דירה על שדרות ירושלים, זו שהוא יכיר להורים וזו שהוא ייתן לה לגנוב לו את השמיכה באמצע הלילה. אבל במחשבה שנייה, אולי אין דבר כזה באמת, גירלפרנד מטריאל. ואולי יש רק מישהו שאתה נותן לו פיסה מהלב שלך, ומקווה שהוא ייתן לך פיסה מהלב שלו בחזרה
