"בתרבות שלנו אין דרך קלה להיות גוף נשי - לבן או שחור"

פחות או יותר. הוא מאוד שימושי, בעיקר לדברים כמו תחבורה ציבורית.

"זה מה שכולם תמיד אומרים, וזה מצחיק אותי כל כך", היא צוחקת בקול. "אחי, פשוט תפתח מפה מזוינת! זה מה שאני עושה כל יום. ההסבר הזה גומר אותי. הרסנו את היכולות החברתיות שלנו ואת הרצון לחיות, אבל היי, אנחנו יודעים מה הדרך הכי מהירה להגיע לבר! בכל מקרה, אני חושבת שהרבה חוזרים עכשיו למכשירים כמו שלי, נראה לי שאנשים מתחילים להבין שהם לא רוצים לחיות בתוך הטלפון שלהם כל היום. אפילו לריהאנה יש טלפון צדפה! והיא אישה שיודעת מה היא עושה".

"אפילו לריהאנה יש טלפון צדפה! והיא אישה שיודעת מה היא עושה". סמית(צילום: gettyimages)

לא רק סמארטפון אין לה, גם חשבון טוויטר או פייסבוק, אבל סמית היא לא ג'ונתן פראנזן. אין לה שום כוונה לטרחן על הנזק הנורא שגורמות הרשתות החברתיות לספרות ולעתיד ילדינו. במקום זה היא משתמשת בכוכבת פופ כמו ריהאנה כדוגמה לחיים נכונים ובריאים. אלה המרחבים שבהם סמית פועלת - מצד אחד סופרת איכותית ומוערכת, כותבת פוליטית מחוננת, ומצד שני בקיאה לחלוטין כמעט בכל זירה של תרבות פופולרית. הילדה הכי חכמה בכיתה, אבל גם זו שהיית רוצה ללכת איתה למסיבה.

במטפחת ראש אדומה ומשקפי קריאה תואמים, השיחה איתה נעה במהירות מסחררת בין נושאים מגוונים - החל מכוכבות הריאליטי הלוהטות וצבע הנעליים שלהן, דרך סחר העבדים ומאבקים פוליטיים ועד ציפור נפשה, מוזיקת היפ־הופ. "אני מוקפת בטהרנים של היפ־הופ. בדיוק השבוע היה לי ויכוח עם אח שלי, שתופס את עצמו כאיזה חוקר שייקספיריאני של הראפ, ומבטל בבוז את המוזיקה שאני מאזינה לה. לי בעיקר חשוב שיהיה אפשר לרקוד עם זה. אני לא לוקחת את המילים ברצינות, לא אכפת לי על מה הם שרים".

מפתיע. את לא מקשיבה למילים של אמן כמו קנדריק לאמאר, למשל?

"טוב, קנדריק לאמאר הוא המלך. אבל אותי הכי מעניינים ראפרים צעירים וטראשיים יותר. מה שחשוב לי זה הקצב, מוזיקה שיכולה לנענע לך את הישבן, להוציא אותך מהבית כדי לרקוד במסיבה. כמובן שאני כבר לא יוצאת מהבית ולא הולכת למועדונים, כי אני כבר בגיל העמידה, אז אני שומעת את המוזיקה הזאת כשאני עושה כושר. אבל האנרגיה הזאת חשובה. נענוע הישבן הזה חשוב. יש למוזיקה הזאת כוח שאי-אפשר לעמוד בו. וכמובן שיש לה גם כוח חברתי עצום".

לא מעט מבקרים טוענים שההיפ־הופ עשה לצעירים שחורים יותר נזק ממה שעשתה הגזענות.

"זה קשקוש מזוין. מוזיקת היפ־הופ עשתה למען המאבק השחור יותר מכל המנהיגים של התנועות לזכויות האזרח. היפ־הופ הוא פוליטיקה. הוא הופך מיליונים ליצורים פוליטיים, וזה חשוב ממש כמו עבודה עיתונאית. תראה למשל את החזית שאמינם פתח לאחרונה נגד טראמפ. יש לקליפ הזה יותר השפעה מחמש כתבות עומק ב'ניו־יורקר'".

"סווינג טיים", שפורסם לאחרונה בתרגום לעברית (הוצאת מודן), יוצא מהשיכונים של צפון־מערב לונדון - שבהם נולדה סמית ועליהם היא כותבת בדרך כלל - ומגיע לניו-יורק וגם למערב אפריקה. העלילה מורכבת משני סיפורים מקבילים; האחד הוא סיפור ההתבגרות של שתי חברות בלונדון של שנות ה־80, נערות ממוצא מעורב - בדומה לסמית, בת לאם ממוצא ג'מייקני ואב לבן - שנפגשות לראשונה בשיעור מחול. השני מתאר את הפיכתה של אחת מהן לעוזרת אישית של כוכבת פופ בינלאומית, שמנהלת בעזרתה פרויקט פילנתרופי באפריקה. לצד העיסוק הקבוע בשאלות של גזע, זהות ומעמד, סמית נוגעת הפעם גם בחיי הזוהר, באחורי הקלעים של תעשיית הבידור, ויותר מכל, במוזיקה וריקוד.

"אחת האמירות הכי נפוצות על אנשים שחורים היא שיש לנו קצב", היא אומרת. "זו אמנם אמירה פוגענית כרעיון קולקטיבי, אבל אם תשאל אנשים שחורים אחד על אחד אם יש להם קצב, סביר להניח שהם יגידו לך, 'ברור'. קבוצה מוגדרת גם על ידי האמירות הגזעניות עליה, כי הרי הגזע הוא תולדה של הגזענות, ולא להפך. ואותי מעניין המקום שבו הסטריאוטיפ הגזעני עוזר לך בסופו של דבר להגדיר את עצמך.

"ריקוד, עבורי, הוא אחד הדברים האלה. במסעות שלי בפזורה האפריקאית, אם אני חושבת מהו החיבור הכי בסיסי שיש לי עם האנשים האלה בתור אישה שחורה מאנגליה - זה הריקוד. הם רוקדים כמו שאני רוקדת, כמו שאמא שלי רוקדת. ואני לא רואה את זה כמשהו משפיל או סטריאוטיפי שהולבש עלינו ממקור חיצוני, אלא כדבר עמוק ופנימי להתגאות בו. משהו שיש לו כוח כמעט מיסטי".

שני סיפורים מקבילים בניו יורק ומערב אפריקה. "סווינג טיים"

את מדברת על החיבור עם אנשים מאפריקה, אבל בתור סופרת מצליחה ברור שיש פער בסיסי מאוד בינך לבינם.

"הפער הזה משמעותי, אבל פוליטית, חשוב להכיר בתחושת השייכות הזאת, עד כמה שהיא מדומיינת. ג'מייקנים, ילדים מהארלם, אנשים מהאיטי - אלה האנשים שלי. ונורא מרגש אותי להגיד 'בני עמי', בדומה לאופן שבו יהודים יכולים להגיד את זה. מה גם שאף פעם לא הרגשתי רצון חזק יותר להגיד 'בני עמי' כמו ברגע הזה באמריקה. ובאופן ספציפי יותר, 'עזבו את בני עמי בשקט'".

זו תקופה לא פשוטה לחיות בה בארצות־הברית כאישה שחורה עם מבטא בריטי. סמית עברה מלונדון לניו־יורק לפני כשמונה שנים בעקבות עבודתה כמרצה לספרות באוניברסיטה. היא גרה במנהטן עם בעלה, המשורר והסופר ניק ליירד (''לגמרי קוף''), ועם שני ילדיהם, קת'רין והארווי. את הקיצים הם מעבירים בלונדון. "הילדוּת שלהם כל כך שונה משלי. אני נולדתי וגדלתי באותו בלוק ולא עזבתי אותו כל החיים. זה לא היה רק הבית, מבחינתי זה היה כל העולם. להם יש כל כך הרבה אפשרויות, ובכל הכנות, אני לא יודעת איך יוצאים ילדים שגדלים במציאות כזאת".

המצב הפוליטי בארצות־הברית לא עושה חשק לחזור ללונדון?

"המצב פה נורא, אבל אני לא חושבת שבאנגליה יותר טוב. חברים בריטים שחורים שואלים אותי איך אני יכולה לחיות במקום כל כך גזעני, אבל גם אם זה נכון, אמריקה היא מקום שבו נושאים כמו גזענות ודיכוי לפחות עומדים על סדר היום. כשהעיתונאי והסופר טא-נהסי קואטס פירסם כאן מאמר על השילומים שארצות־הברית צריכה לשלם לצאצאים של עבדים, הוא הפך לכוכב. גם אם לא הסכימו איתו. בריטניה לא מתמודדת עם העבר שלה בסחר העבדים. אמריקה מתמודדת עם האלימות שלה. וזה קשור מאוד לגיבורי תרבות אמריקנים - קואטס, קנדריק לאמאר, אפילו ביונסה - הם מדברים על הנושאים האלה, הם מחדירים אותם למיינסטרים".

גיבורת תרבות אמריקנית. ביונסה(אינסטגרם)

איזו פוליטיקה ביונסה מביאה איתה?

"הייתה לי תחושה שתתעכב דווקא עליה", היא מחייכת. "ברור שהיא לא דמות פוליטית, אבל 'פורמיישן' מהאלבום האחרון שלה הצליח לעצבן הרבה לבנים, גם כאלה שכביכול תומכים בשוויון זכויות. הם בעיקר כעסו על השורה: 'הנקמה הטובה ביותר היא הכסף שלכם'. זה עיקרון שליברלים לבנים לא מבינים; אם אין לך כסף במדינה הזאת אין לך כלום. ואין בזה שום דבר חצוף או וולגרי. אמריקנים לבנים חיים על הכסף שלהם, אבל הם לא אוהבים לדבר על זה, הם לא רוצים להגיד מאיפה הכסף הזה הגיע. וכשמוזיקאים שחורים מדברים על הכסף והמכוניות והבתים שלהם, זה בוטה מדי? זה לא נחמד? לכו תזדיינו. כסף זה דבר בוטה, וככה צריך לדבר עליו. אז ברור שהנקמה הטובה ביותר היא הכסף.

"אם אנחנו חיים בחברה שמדברת כל היום על הצלחה ועל הישגים, חייבים לדבר גם על כסף. הרי כדי לשרוד ילדות בשיכונים, כדי להפוך לאדם מצליח, אתה צריך להיות מצוין, בזמן שאם אתה ילד לבן שלומד בבית ספר טוב, אתה לא צריך להיות שום דבר. אתה בכל מקרה תהיה עורך דין. אתה יכול להיות בינוני לחלוטין, אתה יכול להיות אידיוט גמור, ועדיין תצליח. תסתכל על ג'יי-זי, תסתכל על אמינם - כדי לצאת מהשכונות שהם גדלו בהן אתה צריך להיות גאון, אתה צריך להיות פאקינג שייקספיר. וזה נורא מייאש לחשוב על זה".

הייאוש הזה ניכר גם ב''סווינג טיים''. אם קוראים את הספרים שלך לפי הסדר, נראה שאת מאבדת אמון בדו־קיום גזעי, ברב־תרבותיות כאידיאולוגיה.

"אף פעם לא האמנתי ברב־תרבותיות כאידיאולוגיה, אלא כמציאות שקיימת ושצריך להתמודד איתה. אבל אני חושבת שהיום לשחורים ולמהגרים כבר נמאס לנסות להסביר את עצמם לאנשים לבנים, לנסות לזכות באמפתיה ובהבנה מצידם. אנחנו רואים שזה לא עובד. אז בשלב מסוים אתה פשוט מרגיש צורך להתכנס פנימה ולהגן על האנשים שלך. תנועת Black Lives Matter, למשל, היא חלק מחזרה לעמדות רדיקליות יותר. מתוך הבנה צודקת שלהפנות את הלחי השנייה זו פשוט לא תגובה אפשרית היום, שהאפשרות היחידה שלנו היא להילחם".

את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים כמה שעות לפני טקס הענקת ''מדליית לנגסטון יוז'', פרס יוקרתי המיועד לכותבים ממוצא אפריקני, שניתן השנה לסמית. שמה נוסף לרשימת הזוכים המרשימה, ובה טוני מוריסון, ג'יימס בולדווין, מאיה אנג'לו ואחרים. סמית כבר רגילה לעיטורים ולאהדת המבקרים, אבל לא תמיד כולם היו בעדה. בתחילת הדרך, בין שלל הביקורות המהללות על 'שיניים לבנות', בלט קולו של מבקר 'הגרדיאן' ג'יימס ווד, שכינה את סגנון הכתיבה של סמית "ריאליזם היסטרי" - והואשם בסקסיזם.

"האפשרות היחידה שלנו היא להילחם". כריכת ספרה של סמית, "על היופי"

בטח שאלו אותך הרבה פעמים על הביקורת הזאת.

"אין לך מושג כמה".

היא השפיעה על הכתיבה שלך?

"אנחנו זקוקים גם לביקורות שליליות, זה בריא לסביבה הספרותית, אבל יש לא מעט מבקרים, בעיקר גברים, שמבקרים נשים כותבות ומנסים לתקן אותן ולשפר אותן. הם חושבים שסופרות הן כאלה פגיעות ולא בטוחות בעצמן, וצריכות קצת תמיכה ועזרה. כש'שיניים לבנות' יצא כתבו עליו שורה ארוכה של גברים, וגם אלה שכתבו עליו דברים חיוביים, ניסחו את זה באותו אופן שבו הם מדמיינים בחורה בגיל שלי, ואיך צריך לדבר אליה ולכתוב עליה. אני רק סיימתי את הלימודים, וזה היה נראה לי הגיוני שחבורה של גברים פשוט תשב ותחליט אם 'כן' או 'לא', ובהתאם הגבתי בהכנעה והינהנתי, 'הו, כן, תודה רבה'. בדיעבד אני חושבת שזה הישג לא רע לכתוב רומן כמו 'שיניים לבנות' בגיל 24".

שמה של סמית עלה לאחרונה שוב במיני־סערת רשת, אחרי שצוטטה אומרת שילדות לא צריכות לבזבז זמן מול המראה, ושהיא אינה מרשה לבתהּ להשקיע באיפור יותר מרבע שעה ביום. התגובות לא איחרו לבוא; מדורי ההורים זעמו על כך שסמית לא מחוברת לעולם שבו אנחנו חיים ושהרצון של הבנות להיות יפות הוא מובן. מגזיני נשים ביקרו אותה על כך שקל לה להתבטא באופן כזה בגלל שהיא "אישה מצליחה ויפה באופן טבעי".

"זה ממש מעניין מה שקרה עם הציטוט האידיוטי הזה", מסבירה סמית. "השתתפתי באירוע ספרותי באדינבורו שנמשך איזה שעתיים, ואז בסוף מישהי שאלה אותי מה דעתי על יופי ועיסוק ביופי ושגרת יופי, ונתתי תשובה של בערך חמש שניות. מתוך כל השיחה הארוכה הזאת על טולסטוי ודרידה, הדבר היחיד שהיה נראה לעיתונאים בחדר הגיוני לדווח עליו זו העמדה של גברת סמית לגבי איפור. הבת שלי בת שבע, ברור שהיא לא מתאפרת, ככה שזה מלכתחילה ציטוט שגוי. אבל זה מרתק איך ציטוט משובש מסתובב לו בעולם, ואז אנשים מדברים איתי על 'המאמר הזה שכתבת על איפור'. ברור שאם את רוצה להיות האישה הכי יפה בעולם תבלי שעות מול המראה, ואם מעניין אותך לעשות משהו אחר, תעשי משהו אחר. ממש לא אכפת לי. זה הגוף שלך".

בספר את כותבת על הגוף השחור שהוא "בחיים לא יהיה חשוב, לא בתרבות הזאת, לא בשביל האנשים האלה, אז בעצם את רק משחקת את המשחק שלהם לפי הכללים שלהם, ואם תשחקי במשחק הזה, תגמרי בתור צל של עצמך".

"אני דווקא מרגישה היום שיש איזה שינוי, שמשהו קורה עם הגוף השחור. היום כשאני מסתובבת ברחובות ניו־יורק, אני לא מוצאת בחורה שחורה אחת עם שיער מלאכותי או עם שיער שעבר החלקה. אפילו אלו ששמות תוספות שיער לא משתמשות בשיער חלק אלא בפאות אפרו. אני לא יכולה להסביר לך את ההבדל בין זה לבין מה שהיה לפני 20 שנה, כשלא הייתה ברחוב אף בחורה עם השיער הטבעי שלה. כמובן שלכל אחת מותר להחליק את השיער - נשים לבנות עושות את זה כל הזמן - אבל אני נפעמת מהתשוקה הזאת לחזור לשיער הטבעי. גם הרבה גברים שחורים אמריקנים הולכים היום עם ראסטות ארוכות. למתבונן מהצד זה אולי לא נראה משמעותי, אבל יש לדברים כאלה חשיבות עצומה".

"אנחנו זקוקים גם לביקורות שליליות, זה בריא לסביבה הספרותית"(צילום: Getty Images)

איך תגיבי אם הבת שלך תרצה לעשות החלקה?

"הבת שלי נראית לבנה, אז אין לנו את הדאגה הזאת", היא צוחקת. "אני מסתכלת עליה, עם השיער החלק והעיניים הירוקות והעור הלבן, ואני רוצה לחשוב שיהיה לה קל יותר, אבל כמו שכל אישה יודעת - לבנה או שחורה - אין בתרבות שלנו דרך קלה להיות גוף נשי. אף פעם לא חשבתי שלנשים לבנות היה קל יותר בהקשר הזה. למעשה, בתור צעירה ריחמתי עליהן רוב הזמן. כי אחד הדברים הטובים בזה שלא סופרים אותך, הוא שאת לא צריכה להשתתף בתחרות. אמא שלי וכל החברות שלה זרקו זין על הרזיה או על טיפוח שיער, פשוט לא היה אכפת להן כי הן לא הרגישו קשר לתרבות הזאת".

ואת לא רוצה להרגיש שכן סופרים נשים עם צבע עור כמו שלך?

"לא מזמן השתתפתי בשיחה עם הסופרת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, וזה בדיוק מה שהיא מדברת עליו: היא רוצה ייצוג במגזינים, היא רוצה איפור לעור

 שחור, היא רוצה להרגיש חלק. אני מבינה את נקודת המבט שלה, אבל בעיניי, להופיע במגזינים של נשים זה לא משחרר עבור אף אחת. זאת מערכת הרסנית שנשים לבנות נכנסות אליה מהרגע שהן נולדות פחות או יותר, ואם זה תלוי בי - אני מעדיפה לא להיות שם בכלל".

הראיון פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".