"אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי": להאדיר את המיתוס, ולא לפצח
הביוגרפיה הטלוויזיונית המושקעת על אריק איינשטיין עמוסה בראיונות וחומרי ארכיון נפלאים שמצדיעים לפועלו של האריק שכולנו כבר מכירים. בדרכה זו, היפה והמבוימת לעילא ולעילא, מפספסת הסדרה הזדמנות לפצח את המיתוס ולחשוף את האדם שהיה
אלה ימים מעניינים. מיתוסים בשר ודם נושרים האחד אחרי השני בקצב מסחרר ונאלצים להסתופף עם פשוטי העם הנחשלים והנדכאים, והנה במקביל עולה ב-yes דוקו "שיר אהבה סטנדרטי" (ימי ד', 21:00), סדרה ביוגרפית-מוזיקלית על אחד הישראלים האהובים ביותר - לקראת יום השנה לפטירתו - אריק איינשטיין. סדרה שיצרו יואב קוטנר ואבידע לבני, שני אנשים עם רזומה עשיר בסדרות תיעודיות מוזיקליות, ושמבקשת להביא את סיפורו של איינשטיין מילדותו ועד מותו, על פני ששה פרקים.
צנוע היה אחד הכתרים שנקשרו לאיינשטיין מאז ומתמיד, ואכן מהצד זה נראה כאילו היוצרים כיבדו את הרצון של איינשטיין שלא להיחשף ובנו רטרוספקטיבה יפהפיה של העשייה המוזיקלית שלו, כולל ראיונות עם הרבה אנשים שעבדו איתו, מוכרים ומוכרים פחות.
עוד ביקורות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"הבוזגלוס": מאור בוזגלו משחק אותה במגרש הביתי
"המירוץ למיליון": קבלו את המשת"פים החדשים
מצד אחד אין ספק שמדובר בסקירה רחבה ומושקעת, הצדעה לפועלו המוזיקלי שנבע מאופיו השיתופי של האיש. מצד שני, סקירה מהסוג הזה לא באמת מאפשרת לנו הצופים להכיר טוב יותר את איינשטיין האדם. כי כדי להכיר את האישיות אין מנוס מסיקור האירועים האישיים, אלו שיש להם השפעה של ממש על האופי, שמעצבים את האדם, ואירועים כאלה נבלעו בחטף בחקירה המוזיקלית.
אפילו מהמעט שאנחנו כן יודעים על איינשטיין אפשר היה לפתח הבנה מסוימת של האדם שגדל להיות: העובדה שהיה בן יחיד, קוצר הראייה שלקה בו מגיל צעיר ושמן הסתם היה לו חלק בהיותו אדם מסוגר (ומצד שני הבחירה כמעט שלא להרכיב משקפיים), דרך הגירושים והנישואים (לפחות הראשונים, שרלוונטים לתקופה שמתוארת בשלושת הפרקים הראשונים) והעובדה שאלונה, אשתו הראשונה, חזרה בתשובה, ועוד תחנות שמן הסתם היו עולות - ואולי עלו - בשיחות עם מקורבים אבל לא קיבלו זמן מסך.
וכן, בסדרה מהסוג הזה יש גם מקום לחולשות, לכשלונות, לקשיים, שהם מעצבים ביוגרפיים לא פחות מההצלחות ומשלימים את התמונה המלאה והאנושית.
מכל הראיונות וחומרי הארכיון (הנהדרים) עולה הדמות שלמדנו להכיר - איינשטיין המוכשר, הצנוע והביישן. הוא מצידו, בראיונות המוקלטים שמושמעים ברקע, הודף בעדינות כל בקשה לשתף בצדדים הפנימיים יותר. לרגע אחד שלמה וישינסקי מספר איך איינשטיין חרז לו שיר בו הוא עולב בכישורי המשחק שלו, ולרגע מציץ משם איינשטיין ממזרי, שובב, בן-אנוש, אבל משם הסדרה חוזרת להאדיר את המיתוס - בדרכה היפה - ומפספסת הזדמנות לפצח אותו.
איינשטיין הגן מאוד על פרטיותו ובמקביל היה אדם אהוב מאוד. מרגישים את האהבה הזו בכל דקה של "שיר אהבה סטנדרטי", שמלטפת, משבחת ומחמיאה לאיינשטיין, ובמידה מסוימת בצדק. אם מישהו הרוויח ביושר את התואר מיתוס זה היה הוא, בהיותו אחראי לכל כך הרבה אבות מזון בישראליות, וטבעי שככה נרצה לזכור אותו. הוא היה ארץ ישראל הישנה והטובה, חייל בצבא הנוסטלגיה, והחוזה הזה בהחלט התאים לכל הצדדים. האם אחרי שלושה פרקים, נקודת האמצע של הסדרה, אני יכולה להגיד שאני יודעת על אריק איינשטיין האדם יותר ממה שידעתי עליו לפניה? לא ממש. האם התענגתי על חתיכת נוסטלגיה מוזיקלית מבוימת היטב? לא אשקר אם אומר שכן. האם אפשר לשריין לה מקום בסלוט של יום העצמאות אחרי ''גבעת חלפון''? תהיו בטוחים שכן.
