ספורט הדמים
מצרים חגגה החודש העפלה ראשונה למונדיאל אחרי 28 שנה, אבל בתום הקיץ המרגש שיעבור עליה, כשהנבחרת תחזור לקהיר, יחכו לספורט המצרי אותן הבעיות: אלימות, פוליטיקה הרסנית ומשחקים ללא קהל
כשמדברים על ספורט מצרי, מדברים על כדורגל. אומנם ארץ הנילוס מתהדרת ב-32 מדליות אולימפיות, יש בה ג'ודוקאים טובים והיא אפילו מעצמת סקווש של ממש, אבל שום ענף ספורט לא יכול לשמש כברומטר למצב הרוח הלאומי המצרי כמו הכדורגל.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
טוב מכול ממחישים זאת שני אירועים שטלטלו את מצרים בעשור האחרון: מצד אחד אסון פורט סעיד, שבו נהרגו 74 בני אדם ושבעקבותיו - שנה אחרי מהפכת הדמים שבה הודח הנשיא חוסני מובארק - שקע הכדורגל המצרי בתקופה של דכדוך; ומצד שני ההעפלה המצרית למונדיאל אחרי 28 שנות היעדרות, העפלה שבאה בשעה שמצרים בהנהגתו של עבד אל-פתח א-סיסי – על שלל בעיותיה – הולכת ומתייצבת. "חלומם של המצרים, #אנחנו הולכים לגביע העולם", בישר שלט חוצות בקהיר כשביקרתי שם לאחרונה, ימים אחדים לפני המשחק המכריע על העלייה לגביע העולם.
כל מחלותיו של הכדורגל המצרי התנקזו ללילה אחד בפברואר 2012, שנה אחרי הדחת מובארק. במשחק כדורגל בין קבוצת הפאר מקהיר אל-אהלי לקבוצת אל-מסרי שנערך בפורט סעיד נהרגו 74 בני אדם, כשעימותים בין מחנות האוהדים גלשו לכר הדשא. רוב הקורבנות היו אוהדי אל-אהלי. אסון פורט סעיד הפך לאירוע הטרגי בתולדות הכדורגל המצרי וגרר חשבון נפש עמוק על תחלואיה של החברה המצרית. זו הייתה רק דוגמה קיצונית לתרבות האהדה הפנאטית לקבוצות כדורגל במצרים, אהדה שנשאה איתה תמיד לא רק אהבה עזה לקבוצה – אלא גם שנאה פוליטית עמוקה ליריב ולמה שהוא מייצג.
האוהדים נשארים בבית
שנה לפני האסון בפורט סעיד, בימי ההפגנות נגד מובארק, מילאו הקיצוניים שבאוהדי אל-אהלי תפקיד מרכזי בהפגנות נגד השליט מובארק. אל-אהלי, מועדון הכדורגל הראשון שהוקם במצרים, מזוהה עם המעמדות הנמוכים ועם הפטריוטים הקנאים למצרים. יריבתו העירונית א-זמאלק, מנגד, מזוהה עם האליטה, ובשנים עברו נחשבה לקבוצתם של שלטון הקולוניאליזם הבריטי במצרים ושל המלך השנוא פארוק. הדרבי בין א-זמאלק הלבנה לבין אל-אהלי האדומה, "הקבוצה של העם" כפי שהסביר לי את הלך הרוח נהג מונית מקומי, הוא ללא ספק המשחק הלוהט והמסוכן ביותר במזרח התיכון.
ואולי בדיוק בשל כך הכה אסון פורט סעיד את המצרים בהלם גדול. הטרגדיה לא התחוללה במשחק בין שתי היריבות המושבעות של הכדורגל המצרי, אלא דווקא במשחק בין אל-אהלי לקבוצה אלמונית יחסית. 73 בני אדם הועמדו לדין בעקבות האסון ההוא, ועל 21 אוהדים שהיו מעורבים בו נגזר עונש מוות. גזר הדין עצמו הצית מהומות נוספות בפורט סעיד, וגם בהן נהרגו עשרות בני אדם. עונשי המוות לא יצאו לפועל, וככל הידוע הסתפק בית המשפט בסופו של דבר בעונשי מאסר ארוכים.
שלוש שנים עברו, ובמשחק כדורגל בין א-זמאלק לקבוצת אנבי בקהיר נהרגו 22 אוהדים. הם נחנקו מגז מדמיע שריססו מנגנוני הביטחון. לפי דיווחים, אוהדים רבים של א-זמאלק נכנסו למשחק ללא כרטיסים משום שמשרד הפנים המצרי התיר את כניסתם של 10,000 אוהדים בלבד – ומהדוחק נרמסו צופים ביציעים. האירוע הזה היה כבר מכה אנושה לכדורגל המצרי – והממשלה החליטה למנוע כניסת אוהדים למשחקים בליגה המצרית.
מאז רואים המצרים את קבוצותיהם רק דרך הטלוויזיה. משחקיה של נבחרת מצרים הועברו לאצטדיון "בורג' אל-ערב" באלכסנדריה בשל החשש מהתפרעויות אוהדים ובגלל המצב הביטחוני בקהיר, ושם, הרחק מהעיר שנחשבה שנים לבירת העולם הערבי, חגגה לפני שבועיים הנבחרת את ההעפלה המיוחלת למונדיאל. בשנה הבאה ברוסיה, בגביע העולם, ינסה חלוץ הנבחרת המצרית וליברפול מוחמד סלאח, כוכב בקנה מידה עולמי, להביא עוד כמה רגעים של אושר לפרעונים.
זה יהיה קיץ מרגש למצרים, אבל כשהנבחרת תחזור הביתה יחכו לכדורגל המצרי ולפוליטיקה המלווה אותו אותן הבעיות. "העלייה למונדיאל היא שמחה ליום אחד", אמר לי אדהם, תושב קהיר. "למחרת הכול יחזור להיות כשהיה".
לפנייה לכתב/ת 
