ביקורת סרט - "האיש שהפיל את הבית הלבן": עוד מאותו הדבר
הסרט החדש על פרשת ווטרגייט לא מצליח לייצר נקודת מבט חדשה על הסיפור. האווירה הקודרת שלו רק מעייפת את הצופים ואפילו דמותו המסתורית של "גרון עמוק" לא מצילה את המצב
הסרט המשמעותי ביותר שנעשה על פרשת ווטרגייט היה "כל אנשי הנשיא" של אלן ג. פאקולה (1976). במרכזו דרך החתחתים שהובילה אל התחקירים של בוב וודוורד וקארל ברנשטיין מהוושינגטון פוסט. העלילה נעה מצללי הקונספירציה הוושינגטונית לאור הגדול של אומץ ונחישות עיתונאית.
מאז רוב הסרטים שעסקו בפרשה התמקדו בדמותו המורכבת והאפלה של ריצ'רד ניקסון על רקע הפרשה – סרטי טלוויזיה ("Secret Honor" של רוברט אלטמן מ-1984, "The Final Days" של ריצ'רד פירס מ-1989) וקולנוע ("ניקסון" של אוליבר סטון מ-1995, "פרוסט/ניקסון" של רון הווארד מ-2006).
אפילו דמויות משנה אפלות זכו לגילום ביצירות בדיה: המיני סדרה משנת 1979 "Blind Ambition" שהתבססה על זיכרונותיו של ג'ון דין, הארכיטקט הכושל במזימת ההשתקה שהפך לעד מפתח נגד ניקסון; "Born Again" מ-1978 על לידתו המוסרית המחודשת של צ'ארלס קולסון – יועץ ניקסון שנשלח לכלא; או "Will: G. Gordon Liddy" מ-1982, סרט טלוויזיה על מי שניהל את הפריצה למלון ווטרגייט.
ביקורות קולנוע:
- "הפורצת": בין אגדה לפרסומת סמויה
- "סה לה וי!": צפוי אך מהנה
- "קרב המינים": רצוף פספוסים וסטריאוטיפי
- "פלא": הנאה והתרגשות לכל המשפחה
אך מה עם הגיבור הנסתר של הפרשה? בכיר הממסד והמקור העיקרי של וודוורד וברנשטיין שקיבל את הכינוי הסוגסטיבי "גרון עמוק"? (כשם סרט הפורנו המצליח מ-1972). בהיותו נסתר הוא זכה לגילום רק ב"כל אנשי הנשיא". בתנאי שלא סופרים את הסרט "דיק" (1999) קומדיה בנוסח "רומי ומישל" שבה שתי בנות 15 (קירסטן דאנסט ומישל ווילאמס) מתגלגלות להיות אותו "גרון עמוק" החושף את סודות הבית הלבן.
למרות שבמשך שנים היו חשדות לגבי זהותו של חושף השחיתות החשוב, רק ב-2005 הוא נחשף באופן רשמי כמארק פלט. "האיש שהפיל את הבית הלבן" ("Mark Felt: The Man Who Brought Down the White House") מבוסס על זיכרונותיו של פלט, ובכל זאת הוא לא מצליח לייצר נקודת התבוננות חדשה או מעניינת על הפרשה. תחושת חוסר החיות השורה על הסרט משאירה גם את סיפור המעשה החשוב של פלט נטול מימד של רוממות רוח. אם חוסר ההתלהבות של הסרט היה נובע מבניית דמות גיבור מורכבת ואמביוולנטית – ניחא. אבל גם בכך הסרט לא ממש מצליח.
העלילה מתחילה בתקופה בה פלט (ליאם ניסן) שימש כיד ימינו של הבוס האגדי של ה-FBI, ג'יי אדגר הובר. הוא מוצג כאיש ישר הפועל בנאמנות מוחלטת למערכת. כיצד הוא שמר על תכונות אלו תחת שלטון האימים של הובר? התסריט נוקט אקט של ספליטינג שבו סוכן FBI שהודח בשם ביל סאליבן (תום סיזמור) מייצג את הצד השלילי של הארגון – זה שביצע מעקבים אינטימיים אחר דמויות כמו מרטין לות'ר קינג, ואילו פלט את הצד הערכי והממסדי של הארגון. העובדה שפלט עצמו פעל בדרכים מפוקפקות מבחינת חוקית כאשר ה-FBI התחקה אחר חברי "מחתרת מזג האוויר" קצת מסבכת את הדיכוטומיה הפשוטה הזו. כנראה שזה המחיר שמשלמים כשמסתמכים על זיכרונותיו של מי שמתפקד כגיבור הסרט.
כשאנשיו של ניקסון בודקים את האפשרות לבצע מהלך להדחת הובר, פלט מזכיר להם את משמעותם של התיקים עם החומר שהובר נהג לאסוף על בחירי הממסד. שלא ישכחו מי מחזיק אותם במקום הרגיש. כשהובר נפטר במאי 1972 פלט דואג שתיקים אלו יישרפו בזריזות וכך מונע את נפילתם לידי אנשיו של ניקסון. במקום לקבל את ראשות הארגון הוא מוכפף לפטריק גריי (מרטון קסוקס) איש של ניקסון שאינו שומר על עצמאות הארגון מול הדרישות הלא תמיד ראויות של הבית הלבן. אודרי (דיאן ליין), אשתו של פלט, מתקשה להסתיר את תסכולה מכך ש-30 שנות קריירה לא הביאו את בעלה לראש הארגון.
תחילת פרשת ווטרגייט מציבה את פלט וגריי משני צידי המתרס – גם אם הדבר לא מגולם בעימות ישיר ובוטה. גריי מקציב לפלט זמן קצר ובלתי אפשרי להשלמת החקירה. כך שאי אפשר לעמוד על הקשרים בין הפורצים למי שהפעיל אותם מתוך הבית הלבן. מכאן פלט מתחיל לפעול כדי להוציא החוצה את המידע שהבית הלבן מנסה להעלים.
בקו העלילתי המשני ישנו הסיפור המשפחתי של פלט. ג'ואן פלט (מאייקה מונרו), הבת של מארק ואודרי, נטשה את בית ההורים וכדרכם של לא מעט צעירים באותם שנים התגלגלה לאורך חיים "היפי". חמור מכך, הקומונה שבה היא נמצאת מתחככת עם אנשים החשודים בהשתייכות ל"מחתרת מזג האוויר", שכנגדה אביה פעל. התסריט (שכתב הבמאי פיטר לנדסמן) אינו מצליח לשלב, דרמטית או רעיונית, את הסיפור המשפחתי עם העלילה הקונספירטיבית. נדמה כי גם דמותו של פלט לא זוכה ברבדים נוספים.
הסרט מצולם בקדרות מעייפת כ"סרט קונספירציה" והשחקנים מתנהלים בו בכבדות. אך הטון המדוד אינו מעיד על עומק. המוזיקה של דניאל פמברטון מנסה למכור
את אווירת העכירות הקונספירטיבית בדבקות מייגעת, והטקסטים ישירים ונטולי תחכום. זהו סרטו השלישי של התסריטאי-במאי פיטר לנדסמן, וכמו שני סרטיו הקודמים הוא מגלה חיבה לסיפורים שמבוססים על התרחשויות ממשיות הנושאות הד קונספירטיבי – בין אם מדובר על ריבוי הפרספקטיבות סביב רצח קנדי (ב"פארקלנד" מ-2013), או קונספירצית ההסתרה של נזקי פגיעות ראש בליגת הפוטבול ב"בלתי הפיך" (2015). הנושאים רציניים אך עד כה סרטיו של לנדסמן לא התבלטו במיומנותם ועוצמתם ו"האיש שהפיל את הבית הלבן" אינו משנה רושם זה.
