החיים עצמם
כשבשורות קשות ואסונות מגיעים גם לפתחנו, כל מה שאמיתי הופך בהיר וכל השאר, הבל הבלים. טור זכרון
להישמר מאסונות טבע או אולי אפילו מהחיים עצמם.
השבוע היה שבוע כזה. הוא החל בכך שזוג חברי משפחה חוו חוויה איומה, סיוט בלהות בלתי יאמן, שלמרבה המזל כל המעורבים בו ניצלו.
בעקבות תקלה בחשמל, הם חזרו הביתה לגלות שביתם עלה באש בעוד שלושת ילדיהם הקטנים כלואים בתוכו. לאחר אינספור דקות בהם נדמה היה שכל רגע הוא נצח נצחים, הגיעו הכבאים והצילו את הילדים שנלקחו לטיפול. אב המשפחה שסבל מכוויות בידיו וברגליו, אחרי שניסה בכל דרך להיכנס לפתח ביתו בכדי להציל את ילדיו, סיפר בהתרגשות ואופוריה מסחררת שהוא מרגיש איך קיבל את חייו בחזרה.
הוא מאוהב עד השמיים באשתו ומקדש כל רגע עם ילדיו שניצלו. הוא חווה את הפחד הנוראי ביותר שלו מתממש אל מול עיניו והרגיש שניצל מן התופת וזכה בחיים חדשים.
כמה ימים אחרי, בשורה נוספת, מצמררת ובלתי נתפסת הגיעה לפתחנו. חברת משפחה, ספיר קאופמן פפושדו נפטרה בגיל חמישים ושתיים.
ביום חמישי בבוקר מצאתי את עצמי ממררת בבכי על המקלדת.
בוהה בתדהמה במסך המחשב ומסרבת להאמין.
השמש זורחת כתמול שלשום, בעוד בתים עולים באש ואנשים אהובים ויקרים, שעד לפני רגע היו איתנו, נעלמים ברגע, כמו הולוגרמה בחלל האטמוספרה.
איך כל זה קורה? ואם אלו באמת חיינו, מי אנחנו אם לא דמויות חלומיות בדמיונו הפרוע של סופר מדע בדיוני או מדען מטורף?
ספיר הייתה אישה יפה. היא הייתה נשית ורכה. בכל פעם שפגשתי בה, היה בה משהו מנחם ומרגיע. היא קיבלה אותי אליה בחיבוק ואירחה אותי בביתה בחום ורוחב לב בתקופה בה אחותי הייתה חולה.
תמיד שאלה אותי לשלומה, התעניינה, שיתפה והכינה באהבה אוכל חם ומנחם. היה בה משהו אימהי ומפנק. היא התבוננה בי והקשיבה לי. הקשיבה באמת.
אהבתי לראות איך ילדיה קשורים בה והאיש שלה מביט בה. היא הייתה הלב של המשפחה שלה וניהלה את ביתה באצילות ומיומנות מופלאה.
היה בה משהו שקסם לי. שניחם אותי. בתקופה בה הרגשתי עייפה ומבוהלת. במבט שלה הייתה היכולת להעניק לי נחמה.
בעודי תלמידה בבית הספר יסודי, סבתא שלי, סבתא אסתר, מורה במקצועה הכינה איתי שיעורי בית בתנ״ך. אני זוכרת בבהירות איך ישבנו במטבח הקטן והאהוב שלה וביקשתי: ״סבתא תספרי לי את סוד ההצלחה בחיים. איך מצליחים להשיג את כל מה שרוצים״? אני זוכרת שסבתא הביטה בי ואמרה לי בעיניים טובות: ״תהיי בן אדם תמי. פשוט תהיי בן אדם״. התשובה שלה הרגיזה אותי. ביקשתי שתיתן לי תשובה אחרת, שתגלה לי טריק מעולם המבוגרים. אבל סבתא אסתר רק הנהנה וחזרה בשקט על דבריה: ״פשוט תהיי בן אדם״.
היום אני מבינה שזאת התורה כולה. כמה חכמה הייתה בה, בסבתא שלי, לומר לי את המילים האלו. אולי הדבר המהותי ביותר שאני יכולה להגיד על ספיר, שבמפגשים הספורים שהיו לי אתה היה ברור מאד שהיא ידעה להיות בן אדם.
בתים עולים באש, אנשים היו לרגע ואינם ואני כאן, צועדת. איך זה שרק ברגעים כאלו הכל הופך חד וברור? הכמיהה לאמת, לביטוי וליצירה, ברורה לי. לפתע כל אותן מחשבות, התעסקויות, התעקשויות של היום יום הן הבל הבלים ואני יודעת, אני יודעת כל כך בבירור, מה חשוב ומה אמיתי עבורי.
משבצות, מטרות, סימניות. המחשבה שביום שאגיע לשם, לנקודה ההיא, אז באמת אתחיל לחיות. אז אמצא את הזמן ליהנות, אז אוכל לצחוק באמת. אז אפנה את הזמן. לעצמי, לאומנות שלי, לאמת שלי. אז אטה את המבט ואראה, אראה הכל.
הדחייה של הדבר האמתי עבור סממנים חיצוניים. חוסר היכולת להתמסר באופן מלא למה שקורה מולי עכשיו. ליופי הזה שנגלה אליי.
באותו רגע, לפתע, הייתי חדה. ידעתי מה חשוב לי ובמה אני מאמינה. מה הדת האישית, הפנימית שלי. עבור מה אני מוכנה באמת להילחם ואת מה לעולם לא אקריב.
נעמדתי ברחוב וקרן שמש חמה האירה עליי. באותו הרגע הרגשתי את חומה והבטחתי לעצמי שהיום זה היום בו המוות שוב מזכיר לי. שוב מעיר אותי. ודורש ממני.
מחדש.
לקום ולחיות.
