טייק דאת בישראל: התבגרו יפה, וגם המוזיקה
עם הרבה שירים חדשים לצד להיטים שאהבנו בנייטיז, נגינה חיה והרמוניות קוליות שמוכיחות שלא רק המראה השתמר יפה, הוכיחו חברי טייק דאת לקהל הישראלי שגם כוכבי פופ בשנותיהם המאוחרות יכולים להתבגר בכבוד ולסחוף קהל שלם - בלי להתרפק על הנוסטלגיה
לא קל להיות זמר פופ מתבגר. בטח לא שלושה כאלה. כנגזר משמו, מדובר בז'אנר מבוסס פופולריות, וזו - יגיד לכם כמעט כל כוכב שידע תהילה בשלב מסוים בקריירה שלו - מהווה מרכיב חמקמק, עניין של אופנה. חלק יחזיקו בה וישכילו להשתנות עם הזמנים (ביונסה, מדונה עד שלב מסוים). אחרים יהנו ממנה בזמנה ויבלו את שארית הקריירה בשחזור רגעי עבר גדולים. רוק הוא ז'אנר שלגיטימי להתבגר בו מפאת תכניו. פופ, לעומתו ומעצם מהותו, פונה לקהל צעיר. ומה קורה כשזה מתבגר?
זו בעצם הדילמה שעמדה לפני מספר שנים בפני גארי בארלו, מארק אואן והווארד דונלד, שליש חמישיית טייק דאת בעבר וההרכב המלא בהווה, שהופיע הלילה (ב') בהיכל "מנורה מבטחים" בתל אביב. אז מה עושים עם כל השירים, הכישרון והצורך במגע קהל? ובכן, ממשיכים לעשות. לכתוב, לשיר, להנפיק חומרים חדשים, שיישמעו קצת כמו הישנים ויפנו לקהל שזוכר להם חסד נעורים ולילדיהם. "קונטמפוררי פופ" היו מגדירים את זה במדפי הדיסקים בחנויות הענק פעם. להיטים שטובים לזמנם והם לא בדיוק מה שהילדים היום אוהבים, אבל יערבו לאוזניו של קהל בוגר יותר, בגופו או בנפשו, שמתוכנת לאהוב אותם.
זה הסיפור של הופעתה של טייק דאת במחוזותינו - שלושה מוזיקאים חביבים לאללה, אף מילה רעה להגיד עליהם, שהתבגרו יפה (או במקרה של מארק אואן - מזדקנים לאחור) וממשיכים לעשות. אם לשפוט לפי התגובה של הקהל בתל אביב אתמול, ניכר שבין אם הם באים לעבוד או נותנים עבודה (האחד מצביע על מקצועיות נטולת רגש, בשני יש נשמה) - טייק דאת מודל 2017 עדיין אפקטיבית בקרב הקהל שלה. גם אם החלקים היותר חזקים במופע הם בהחלט אלה ששייכים לחלק הראשון בקריירה של הלהקה, לגלגול ההוא בניינטיז בו נמנו עם להקות הבנים המצליחות בעולם.
"שלום תל אביב, סופסוף הגענו!", מברך אותנו אואן, חבר הלהקה שמסונג'ר בימים אלה ללמוד את שפת המקום בו הם מופיעים. מכאן ולאורך שעה וארבעים הם לוקחים את הקהל (שבחישוב גס מורכב מ-80 אחוז נשים ו-20 אחוז גברים שנגררו אחריהן), לסיבוב בקריירה שלהם, שמתפרשת על פני 25 שנה.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
הערב ההיסטורי שבו ניק קייב הפך לאלוהים
בריאן אדמס במילאנו: היה להיט, ועוד 20 כאלה
בוי ג'ורג' וקאלצ'ר קלאב: חגיגה של נוסטלגיה
באופן מעניין, השלישייה הבריטית בוחרת שלא להסתמך דווקא על להיטי העבר שלה, לפחות לא בשלבים הראשונים של ההופעה. הם פותחים עם "Shine", סינגל הקאמבק החמוד מלפני עשור, ומשם ל"Greatest Day" מ-2008. אחריו מגיע "Get Ready for It" מ-2014 ואז "Giants" מהאלבום האחרון שיצא בשנה שעברה. הבאים בתור: "Hold Up A Light) 2008)" ו"Patience" מ-2006. כן, לוקח לטייק דאת שישה שירים להגיע לקלאסיקה במונחים שלהם, וזו מגיעה בדמות "Pray", להיט היסטרי ב-1993, וכזה שמתקבל בשאגות אדירות.
ולמה זה מעניין? בעיקר כי זה מוכיח כמה דברים. הראשון הוא שלמרות מה שחשבנו - בחישוב כולל, לטייק דאת היו פחות להיטים מללהקות הבנים האחרות בשנות ה-90. השני הוא שטייק דאת לא מאמינה בנוסטלגיה. מדובר בהרכב שחלק ב' של הקריירה שלו (כלומר - כל דבר שיצא מאז מהאיחוד לפני 11 שנה) כולל חמישה אלבומים, שהם שניים יותר ממה שהם סיפקו בפרק א'. בארלו, אואן ודונלד, מתברר, לא רוצים לחיות אך ורק על להיטי עבר.
הם רואים בעצמם להקה מתפתחת, שחבריה כעת מנגנים על כלים שונים, והריקודים (אף שאלה צצו בשירים כמו "Babe" או "Relight My Fire") הם בטח כבר לא העניין כאן. ועל כן, בין אולדיז מסוג "Everything Cahnges" או "Could It Be Magic", הם משבצים את פירות היצירה של השנים האחרונות שלהם. חלקם מתקבלים באדישות קלה, כמו "These Days". אחרים - כמו "The Flood", דווקא זוכים לתגובה יפה, אבל בטח לא כמו זו לה זכה "Back for Good" שפתח את ההדרן והתקבל בשאגות אימים ושלל בלונים בצבעי כחול-לבן - יוזמת מועדון המעריצים של הלהקה (וסחתיין על הויז'ואל היפה שנוצר כאן).
"לקח לנו המון זמן להגיע לפה", הם מודים אחרי ערב שלם של חיוכים, עברית שבורה (לא קל להגיד "אני") והרמוניות קוליות שמוכיחות שלא רק המראה השתמר יפה עבור החבורה - גם היכולות הווקאליות. "אנחנו מבטיחים לכם שנחזור", הם אומרים, והקהל צורח עליהם אהבה.
זה נגמר ב-"Never Forget", מהשירים הטובים של ההרכב, שאם נניח רגע את הציניות בצד, אפשר לטעון שהוא מתכתב עם העבר וההווה שלהם בו זמנית. "יום אחד כל זה יהיה חלום של מישהו אחר", הם שרים שם, כמו מזכירים שתהילה היא עניין חולף, וכל הטירוף של המעריצות מפעם ייעלם, או לפחות יתמתן, ויתחלף בחסד נעורים שנשמר, וחיבה גדולה. המבחן האמיתי של כוכב פופ בשנותיו המאוחרות הוא ביכולת להבין את מעמדו, להתאים את עצמו לחוקים החדשים, ולדעת לאזן בין ישן לחדש - מתוך ידיעה מה הקהל תמיד יעדיף. המצטיינים יעשו זאת כשהם שמורים היטב ועם המון חן. טייק דאת עשו בדיוק את זה אתמול, וזה היה יפה, כיפי, אפילו מחמם לב. עכשיו איפה רובי וויליאמס?
