ההבדל האמיתי בין ה''מלך'' ל''אלוהים''
לברון לא יצליח לעולם לנשל את ג'ורדן מתואר "הגדול מכולם", וזאת בגלל שמעולם לא שיתף פעולה עם מאמן שידע לבנות סביבו קבוצה עם שיטה מסודרת
אחת השאלות שנשמעות בכל אולפן NBA ברחבי העולם כאשר מגיעים אל תקופת הפלייאוף המיוחלת, או לאחר עוד שיא שנשבר והפך בעינינו לבנאלי כל כך, היא מי השחקן הטוב ביותר ששיחק את המשחק? לרוב מדובר תמיד באחד ההוא, מספר 23 משיקגו, שריגש מאות מיליונים. אך לאחרונה, לאחר פרישת בראיינט, נכנס באופן טוטאלי שחקן אחר לרשימה: לברון ג'יימס.
מגיל צעיר הוא הורגל לכך שיהיה הגדול ביותר, וכבר כשמשחקי התיכון שלו שודרו מחוף לחוף לברון ידע כי הוא ה''נבחר'', כלומר, זה שיוריד מכס המלכות את הגדול מכולם ויפנה את מקומו לכבוד ה''מלך''. מהרגע הראשון הוא הבהיר לכל מי שחזה בו כי לא מדובר בעוד גימיק חולף, אלא בשחקן שמגדיר את המשחק המוכר לנו מחדש: לא עוד שחקן שקולע בצורה מצוינת או חוטף בכמויות מסחריות, אלא שחקן ''שלם'' שיכול לבצע כל תפקיד במגרש בצורה הכי טובה שרק יוכל. לאורך הקריירה שלו לברון ניתץ כל שיא - וגם כל שחקן אשר פגש בו עם מאה ועשרים קילו של שרירים המתפרשים על שני מטרים ושלושה של אתלטיות נדירה. לברון הבהיר לכל הליגה כי הוא פה עבור דבר אחד - אליפויות, וכמה שיותר.
לאורך הקריירה ג'יימס ידע קבוצות טובות יותר - כמו הטריו של מיאמי והשותפות עם קיירי ארווינג שגדל להיות ממשיך דרכו של אייברסון - וגם פחות, כמו קליבלנד מודל 2007 עם כוכבים משניים כמו זידרונאס אילגאוסקאס ולארי יוז, אך לאורך שנותיו בליגה העפיל לפלייאוף משנת 2005 עד ליום זה באופן רציף תוך הפגנת שליטה אימתנית במזרח. עד כדי כך לברון שולט במזרח, שרוב הכוכבים העדיפו לערוק למערב במקום להיפגש עמו לעוד סדרת פלייאוף בה ימחצו כחרקים.
אך עקב אכילס של המלך היה ונותר הגמר, בו הפסיד 4 פעמים מתוך 7 בהם השתתף. נתון מכובד מאוד עבור כל שחקן, אך לא עבור השחקן המתיימר להיות הגדול מכולם. אם עורכים השווה בין ג'ורדן לג'יימס, ניתן לראות כי מבחינת נקודות הם שווים פחות או יותר, ובריבאונדים ובאסיסטים ג'יימס אף עובר אותו והוא שחקן יותר שלם ממה שג'ורדן יכל להיות. אז היכן ההבדל טמון? ההבדל הוא במאמנים אשר אימנו את ג'יימס מכניסתו לליגה. ג'יימס אומן על ידי מאמנים צעירים, בינוניים ואלמוניים, או כאלה שאינם עומדים בדומיננטיות המתפרצת (כמו ספולסטרה ובלאט). בגמרי הפלייאוף הוא הפסיד לגולדן סטייט, דאלאס וסן אנטוניו, המאומנות על ידי מאמנים מןהמעלה הראשונה - סטיב קר, ריק קרלייל ואחד משלושת הגדולים בכל הזמנים - גרג פופוביץ'.
המאמנים האלו התוו שיטה ובנו לאורך שנים קבוצות שנסמכו על כוכבי-על, צוות מסייע חזק ושיטה שרצה ועובדת. מול כל אלו ג'יימס לא יכל לנצח לבדו, ונכנע לשיטות שבנו קבוצות מאומנות וחזקות שייזכרו לדורות. אם נסתכל על יריביו של ג'יימס לכס המלכות של הכדורסל, נראה כי ג'ורדן ובראיינט אומנו על ידי המאמן הגדול ביותר בהיסטוריה של המשחק, פיל ג'קסון, שיצר על ידי התקפת המשולש קבוצות שמיצו את כל הפוטנציאל של הכוכבים ודרסו את הליגה, עם שימוש בצוות מסייע מתוחזק בשניים מהשחקנים הטובים ביותר בעמדתם ששיחקו את המשחק - אוניל ופיפן, שאיבד את מעמד הסמול פורוורד הטוב בהיסטוריה לג'יימס.
ג'יימס חסר לכל אורך הקריירה שלו מאמן שידע להכיל את האגו שלו ולתעל את יכולתו המטורפת לכדי שיטה מוסדרת בה יוכל להפיק את המיטב מקבוצתו, ולכן כל ניצחון בסדרת גמר הגיע רק בזכות יכולת אישית יוצאת דופן, לרוב ללא עזרה ממשית מקבוצתו (יסלחו לי ווייד וארווינג). וזו הסיבה שג'יימס ככל הנראה לא ישיג את הגדול מכולם.
לפנייה לכתב/ת 
