מצא את ההבדלים / טור
בניגוד לשחקן היווני הפיזי ובעל האופי, קשה להגדיר מהו "שחקן ישראלי טיפוסי" עם סט יכולות מסודר. התוצאה היא 26 איבודים מול 10 אסיסטים ותבוסה. הפתרון? פחות זרים בליגה ויותר אחריות לשחקנים בכחול-לבן. עידו אשד מנתח
למרות העלייה במוראל והציפיות אחרי הפתיחה הטובה נגד אסטוניה, היה ברור שמשחק של ישראל נגד יוון (82:61) יהיה אופרה אחרת. לכדורסל יווני יש מאפיינים שאתה תמיד נפגש איתם במשחק נגד כל קבוצה יוונית, ובמיוחד נגד הנבחרת, וזה נכון כבר עשרות שנים.
זה מתחיל בעיקר מהגנת ברזל שנצמדת לך לנשמה, מפריעה לכל צעד, לוחצת כל כדור, וממשיך במשחק פיזי שהולך הרבה פנימה לצבע, מרפקים וזיעה לתוך הפרצוף. אחיזות, תפיסות וצביטות בריבאונד, ובסוף גם קליעה מרחוק. זה אופי וזו משמעת, וגם רמה שונה של הבנת המשחק, ואלה יסודות שמלמדים מגיל צעיר בכל בית ספר לכדורסל ביוון.
גם הנבחרת שלנו מורכבת משחקנים שלמדו כדורסל בבתי ספר שונים בארץ. חלק בתל אביב, חלק בגליל, בעמק, בשרון. אבל קשה לומר שניתן להגדיר סט יכולות שמאפיין שחקן ישראלי בוגר. עוד לא הגענו לבנייה מסודרת של "שחקן ישראלי טיפוסי". המקום בו בדרך כלל אפשר לעבוד על כך הן הנבחרות הצעירות. אבל בגלל הנחיתות הפיזית שלנו והרצון להישאר בדרג א', מתמודדים רוב מאמני הנבחרות עם הצורך להשתמש בהרבה טקטיקה, שגוזלת את זמן הלימוד והפיתוח האישי.
וכך, כשמגיעים לטורניר בוגרים כזה שבו כמעט שאין הכנה קבוצתית מסודרת, מי שעולה לשחק הוא סט היכולות והניסיון של כל שחקן, עם מעט מאוד הכוונה ובוודאי שלא לימוד של המאמנים. ומה שעוד משחק הוא הניסיון שלהם. וכאן יש לשחקן הישראלי שבא מהליגה הישראלית נחיתות בולטת, כי בגלל ריבוי הזרים בליגה שלנו יש לו מעט דקות משחק, וגם בהן, הוא ממלא לרוב תפקיד משני ולא מתמודד עם קבלת החלטות רבות תחת לחץ, כפי שהפעילו היוונים מתחילת המשחק.
התוצאה של שילוב התנאים האלה עם נבחרת ישראלית שלא חוברה לה יחדיו עדיין, היא 26 איבודי כדור (שיא שלילי), אחוזי קליעה חלשים שמשכיחים את ההצלחה בתחום נגד אסטוניה, ומיעוט אסיסטים (10 בלבד).
מאז ההצגה הגדולה של עדי גורדון ב-1993 לא ניצחנו את יוון, ועם כל השמחה על הסגל הצעיר, הילדים מסתכלים לעבר המנהיגים הוותיקים. האכזבה היא דווקא מאלה שיש להם ניסיון במעמדים האלה, בעיקר גל מקל, שאמור היה להוביל ולהשרות ביטחון. אבל כלום לא הלך לו, ומולו קלאתס שלימד מנהיגות שקטה מהי. גם אבי בן שימול, שדווקא מוביל קבוצות בליגה ויודע להראות מנהיגות, לא עמד בעומס הלחץ היווני ותרם שישה איבודים לקלחת.
על תמיר בלאט אפשר היה לחוש את ההבדל העצום בין עתודה לבוגרים רק מספר חודשים אחרי שהוביל את העתודה למדליית כסף ונראה כל-יכול על הפרקט, באותו אולם בכרתים. בלאט הוא היחיד שמראה יציבות בקליעה מרחוק, אבל עדיין בוסרי בקבלת החלטות וניהול המשחק, וגם הוא איבד כדורים למכביר. התקופה של גיל 20-22 בה מתעצב אופיו וסט היכולות הסופי של שחקן כדורסל, די חסומה לשחקן הישראלי בליגה רווית הזרים שלנו, וכאן הוא הולך אחורה מול מקביליו האירופים. בלאט דווקא עשה החלטה נכונה והלך לחולון כדי לשחק ולהוביל, והוא בקו עלייה שיכול לעודד לגבי העתיד.
הרבה מהמסירות והאיבודים שלנו חטאו בחשיבה רק על המהלך המיידי, ולא על אלו שיתפתחו ממנו. עשיתי פיק-אנד-רול --> אמסור מיד לחוסם --> איבוד. זה בא מהלחץ בהגנה והצורך להיפטר מהכדור, וזו צורת חשיבת כדורסל שמתפתחת עם הניסיון. לראות בזווית העין את הרוטציה בהגנה, למסור לצד השני, לכדרר כדי לשנות זווית מסירה. הגארדים שלנו יודעים לעשות את זה, אבל תחת לחץ פיזי ועייפות רגליים, ההחלטות מתערפלות ומתקצרות. המקום השני בו מורגש הלחץ הוא בזריקות משלוש. איזה שינוי מיום שישי. יש רק חצי שנייה להרים את הראש, והאחוזים צללו בהתאם. ניסיון.
קטש ניסה לעזור עם ההגנות המתחלפות והחילופים האוטומטיים, אבל ליוונים, בניגוד לאסטונים, יש סוסים מתחת לסל וכל מיס-מצ' מנוצל היטב. מברואידיס חפר והוציא עבירות מכל הסגל שלנו, והאח של הגריק פריק הוכיח את הקשר המשפחתי. זה כבר היה יותר מדי בשביל בן אלטיט ועידן זלמנסון, שניים שאני מאוד אוהב. אם הם לא ישחקו הרבה בליגה, נגד שחקנים טובים, בדקות משחק אמיתיות, משמעותיות וארוכות, הם לא יגיעו לרמה הזו. ייתכן שאף פעם לא, אבל צריך לתת להם הזדמנות.
ועדיין, הפסד כזה לא יעיב על האופק הבהיר והחיובי שמצפה לנבחרת הזו. אני מקווה שראשי איגוד הכדורסל יעבדו לא רק מול הנבחרות, אלא גם מול מנהלת ליגת העל, וינסו להפחית בהדרגה את מספר הזרים בליגה המקומית, כדי ששם יוכלו השחקנים הצעירים שלנו באמת לצבור ניסיון להשתפר.
לפנייה לכתב/ת 
