דורון נהרג בתאונת טרקטורון - אימו החליטה לתרום איבריו

חכה לי דורוני, אני בדרך. אל תלך לשום מקום. הנה, עכשיו התקרבתי אליך בעוד צעד. בבקשה, חכה לי.

הייתי מוטרפת, לא סתם עצרו אותי לפני העלייה למטוס לבידוק נוסף מאחורי פרגוד. קדמו לטיסה יומיים של מתח עצום. יום ראשון, מתחילה שבוע חדש. בשבע ושלושים בבוקר צלצל הטלפון, ניסיתי לחטוף עוד מספר דקות של נמנום מפנק, ובדיעבד התברר שאלו היו הרגעים אחרונים של השקט בחיי.

״בואי מהר, דורון נפצע בתאונת טרקטורון, הוא מחוסר הכרה!״ על הקו היו חבר, הרב של חב"ד בלאס וגאס, ורופאה מבית החולים שם. הלם ופאניקה אחזו בי, ואני רק התכוננתי לעוד יום עבודה שגרתי. בהלה. חוסר אונים. אילו אפשר היה לגמוא את המרחק הזה בקפיצה. אבל זו אמריקה, כל כך רחוקה, ואפילו ויזה אין לי. מה עושים? איך עושים? יום ראשון, השגרירות סגורה.

היו לו שלוש שנים של אושר. דורון בוטנר ז"ל

עוד כתבות בנושא:

"בשבילי זאת צלקת, בשבילו חיים": כשתורמים כליה לאדם זר

אלוף האגרוף נהרג על אופנוע - איבריו הצילו חמישה

הצלחתי לקבל את הוויזה רק ביום שני אחרי הצהריים. אני על המטוס, ומחכות לי שעות של טיסה. סופרת כל דקה. כל דקה מקרבת אותי לדורוני אהובי. הגעתי לבית החולים רק ביום שלישי, ומצאתי אותו מחוסר הכרה, שטפי דם על פניו, ומגופו יוצאים המון צינורות. פניו יפות וצעירות, בדיוק כמו לפני שלוש שנים, כשיצא לחפש את מזלו בעיר המדברית והרחוקה.

חותמים עכשיו:

לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן

לימים שמעתי מחברים שהיו איתו באמריקה על כך שהוא אימץ איש חסר בית ודאג לכל מחסורו. קנה, האכיל, רחץ ואפילו דאג לספר אותו. דורוני חמל על אנשים והיה נדיב. הוא נהג לתת טיפים ביד רחבה למלצרים במסעדות ובאירועים. ״אמא, הם עובדים כל כך קשה״, היה אומר לי. הוא ידע. הוא עשה את העבודה המועדפת במלצרות.

לא ביקשתי מהאל לחוס על ילדי

ישבתי לידו כל הימים. לחשתי באוזניו את כל מילות האהבה שמצאתי, שרתי באוזניו את שירי הילדים שנהגתי לשיר לו בילדותו. רק דבר אחד שכחתי לעשות, להתפלל. שכחתי להתפלל. אני, שתמיד התפללתי להוא שיושב במרומים, ותמיד הוא נענה לבקשתי. שכחתי לפנות אליו, ולבקש ממנו לחוס על ילדי. פעם ראשונה בחיי, לא ביקשתי ממנו.

דווקא בפעילות שהוא כל כך אהב. דורון על טרקטורון

לא הפסקתי ללחוש באוזניו של דורוני מילות אהבה של אימא, קראתי לו בכל שמות החיבה שהיו לו, ועם כל זאת, הבנתי שהתקווה אבדה. ישבתי כמה דקות קפואה, ושקעתי בשינה עמוקה, שארכה שלושה ימים. נרדמתי. התנתקתי. שמעתי קולות ברקע. לא רציתי לשמוע ולראות. ישנתי. הנפש לא יכלה להכיל את האובדן הזה.

"שומן זה לא בריא"

דורוני נולד במשקל של ארבעה קילו. תינוק יפה, שגדל לילד, נער ואיש יפה. דקיק וגבוה, עם עיניים גדולות וירוקות עטורות בריסים שחורים. עיניים טובות, שבוחנות ורואות כל עוולה, כל מצוקה של אדם. עיניים מלאות הבעה ורגש. דורון ראה הכל.

דורוני שלי היה ילד לא קל. תובעני. הצריך הרבה השקעה, תשומת לב ואהבה, שניתנו לו ביד רחבה וברצון, לפעמים גם מחוסר ברירה - הוא פשוט תבע אותן. ואני כל-כך שמחה שנתנו לו מה שהוא היה צריך, והוא קיבל.

בכיתה ז', בזמן ששקד על עבודת השורשים שלו, הוא קרא את "תרנגול כפרות" של אלי עמיר. פתאום הוא התחבר לצד המזרחי שלו. התחיל לדבר ב-ע' מודגשת, מבטא שסיגל לעצמו, והלך איתו לאורך כל הדרך. ואני זוכרת: ״אימא, יש משהו טעים בבית״? טעעים. הוא כל כך הושפע מהספר. ופקח את עיניו היפות וראה הכול.

חומל, נדיב ודואג לאחרים. דורון ז"ל

באותם ימים הקפיד על הופעתו. השקיע זמן והרבה ג׳ל ליצירת קוצים על הראש. הרבה ג׳ל. ליטרים של ג׳ל, להשיג מראה יוצא דופן, אחר. ״דורוני, תפסיק עם הג׳ל, זה לא בריא לשיער״. "עזבי", הוא אמר, "תני ליהנות מהשיער עכשיו, בלאו הכי תהייה לי קרחת". לצערי לא תזכה, דורוני, לקרחת.

כשבגר, ״אמא, את נוסעת לעפולה? בא לך להביא לי שווארמה?״ ״בטח דורוני, אביא לך״. תגידי לו שישים הרבה שומן כבש״. "דורון, זה לא בריא, שומן זה לא בריא, יכול לגרום למחלות, אם לא עכשיו, אז בגיל ארבעים״. ״מה אכפת לי ארבעים, אני רוצה ליהנות עכשיו״. אוי, כמה דורוני וכמה אירוני.

החלטנו להציל אחרים

כשאבדה התקווה, החלטנו להטיס את דורוני לישראל, מונשם, עם כל הצינורות, כדי להביא אותו לארץ למטרה מקודשת. הצלת אנשים אחרים. הרופאים שבדקו אותו ב"איכילוב" קבעו: זה מוות מוחי. ברגע שעלתה שאלת תרומת האיברים על ידי הרופא ומתאמת ההשתלות, הייתה הסכמה מיידית מצד כל בני המשפחה.

שלוש אחיותיו, דפנה, דניאל ודרור, שהייתה רק בת שמונה עשרה, דויד בכורנו ואביו מנחם - פעמיים מושתל כליה בעצמו. פעם מאימא שלו, ופעם מיונה, אחיו, שתרם ללא התלבטות והציל את חייו. ילדינו גדלו אל תוך עולם ההשתלות. כולנו חתומים כבר שנים על כרטיס אדי, ויודעים מגיל מאוד צעיר את משמעות תרומת האיברים והצלת חיים. הרי יונה הציל את אבא שלהם.

חמישה אחים - עם שמות שמתחילים באות ד'. הקעקוע המשפחתי

רק השנה, ארבע שנים לאחר מותו של דורון, הצלחנו במאמץ רב לחגוג את ראש השנה. השולחן היה ערוך לתפארת, אבל קשה ומר. הדבש לא כיכב על השולחן שלנו. כל חודש נובמבר, בו חל יום השנה, או תאריך יום ההולדת שלו, הם ימים קשים לנו, בני המשפחה. לא יכולה לשאת את מראה נרות הנשמה העצובים, ובבית אני מדליקה רק נרות ריחניים ושמחים. יופי, ריח טוב ושמח. זה מה שהוא אהב. אהב את החיים הטובים ומיצה כל רגע. אהב את החברים ואהב מסיבות.

אני ברוגז עם היושב במרומים

לפני שנסע לארצות הברית, דורוני אמר לי: "אימא אם יקרה לי משהו, תבטיחי לי שאת לא שמה אותי 'שם'. שימי אותי בכל מקום שאת רוצה, אבל כאן". הוא התכוון שאינו רוצה להיקבר במקום שאותו לא אהב.

את בקשתו מילאתי. הוא נח פה, על הגלבוע. מול נוף נפלא בעמק שגדל בו וכה אהב. דורון, ילד צדיק, עם נשמה יתרה, למד תניה כדי להשתפר ולהיות אדם טוב יותר. היה לו ברור שהוא עולה לתורה בגיל הבר מצווה. הוא קנה לעצמו טלית ותפילין, הניח תפילין, כל בוקר התעטף בטלית והתפלל בדבקות. היום אני ברוגז אתו, עם היושב במרומים, באופן רשמי. הוא, שקורא מחשבות ויודע, ההוא שדורון האמין בו והלך בדרכיו, ושמר מצוותיו, לא שמר על דורוני שלי.

על המצבה חרטנו 5D forever. רעיון שהגתה בתנו הצעירה, דרור, עם קבלת ההודעה על מותו של דורון. שמות חמשת ילדיי מתחילים באות ד׳, ועבורי הם תמיד יישארו חמישה. בהמשך, כולנו חרטנו קעקוע עם המילים הללו - 5D forever. חמישה ילדים, חמישה אחים לנצח.

סייעה בהכנת הכתבה: ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות ומנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות