"חסרי אלוהים": במערב אין כל חדש (אבל למי אכפת?)
עזה, יפהפייה וקשוחה, "חסרי אלוהים" לא מנפצת את חוקיו של המערבון, אלא מבצעת אותו באופן פנומנלי. עם בימוי, צילום ושחקנים מרשימים, הסדרה שבמרכזה עיירת נשים בלי גברים, מייצרת דמויות מורכבות ועמוקות ומציבה את הברוטליות האנושית מול הטבע האלוהי
אם כמותי, תגיעו אל "חסרי אלוהים" (זמינה לצפייה בנטפליקס) עם ציפייה למערבון רוויזיוניסטי, אתם עלולים להתאכזב. הרוויזיוניזם קיים בעיקר בתקציר של הדרמה התקופתית החדשה של נטפליקס, שממקם את הסיפור בעיירה שרק נשים מאכלסות אותה - ולפיכך מבטיח הטיה מודרנית של החלוקה המגדרית המסורתית של הז'אנר הנושן. פרק או שניים פנימה כבר יתברר לכם שזה ממש לא הסיפור פה, למרות שאת העיירה דנן – לה בל, ניו מקסיקו – אכן מאכלסות בעיקר נשים, לאחר שרוב הגברים בעיירה נספו בתאונה שהתרחשה במכרה. למעשה, "חסרי אלוהים" הוא מערבון מסורתי להפליא ברמת יחסו לחלוקה המגדרית של הז'אנר (ובעצם, כמעט בכל רמה אחרת). בהחלט קיימות פה הרבה יותר דמויות של נשים חזקות ועצמאיות ממה שנהוג בו, כאלה שממש לא זקוקות לאיזה קאובוי שילמד אותן איך לירות - אבל בסופו של דבר אלו גברים שמניעים את העלילה, גברים שמצילים את היום, וגבר אחד ספציפי, הפושע הנמלט רוי גוד (ג'ק אוקונל), שמביא מזור לביתה של אליס פלצ'ר (מישל דוקרי) ודמות אב נחוצה לבנה המתבגר (סמואל מרטי). "דדווד" המופתית הדגימה גישה רוויזיוניסטית יותר לז'אנר ומוסכמותיו - ודמויות מפותחות, מפתיעות ולא-סטריאוטיפיות של נשים - לפני יותר מעשור.
ואחרי כל ההקדמה הזו, אפשר להגיע לעיקר – למי לעזאזל אכפת מהצ'ק הלא-פרוע של גישה פמיניסטית-מודרניסטית לחומר, כשהחומר כל כך טוב? כי "חסרי אלוהים" טובה בטירוף; דרמה עזה, יפהפייה וברוטלית על קנבס אפי שלוקחת את כל הטוב שיש לז'אנר להציע, וגם אם היא לא מחדשת שום דבר, עושה את מה שהיא עושה באופן פשוט פנומנלי. את שבעת פרקיה הארוכים בלעתי במכה אחת. יותר מחצי יום הלך, ולא אכפת לי בכלל. לא זוכר מתי נהניתי כך מסדרת טלוויזיה.
אחת מהסיבות העיקריות לכך היא עבודת הדמויות הנפלאה של סקוט פרנק – תסריטאי ותיק ורב פעלים ("דו"ח מיוחד", "וולברין") ובמאי ("הדרך לגיהינום") שיצר, כתב וביים את כל שבעת פרקי הסדרה. חלק נכבד מהדמויות האלה רבות רבדים באופן מעורר השתאות, כמו הנבל שלו – פרנק גריפין (ג'ף דניאלס), מנהיגה של חבורת פורעי-חוק שדולק באובססיביות אחר רוי גוד, חבר לשעבר בכנופייתו שהיה לו כמו בן ובגד בו. אנו רואים את גריפין, נבל מערבונים כמעט מיתי בכל מובן, מחריב עיירות שלמות על כל תושביהן, מדגים אכזריות נוראית, כזו שמזכה את הסדרה בשם שהוענק לה. ובמקביל, פרנק מעניק לו רגעים של רוך שלא ייאמן, של אנושיות הסותרת באופן ישיר את מעשיו ומעמתת את הצופה עם האמביוולנטיות הזאת.
האפקט מטלטל, מעניק לסדרה עומק ומשמעות שפרנק מחזק גם באמצעות טיפול דומה בדמויות אחרות שעל פניו עונות לסטריאוטיפים הנהוגים בז'אנר. למשל סגן השריף הצעיר (בגילומו של תומאס ברודי-סנגסטר, ג'וג'ן ריד המנוח מ"משחקי הכס") – לכאורה תרנגול נמהר ושחצן, שעד מהרה מתגלה כרגיש, רומנטי ונדיב-לב, או השריף המקומי (סקוט מק'ניירי) הרטנוני, שתושבות לה-בל תופסות כמוג לב - אבל בעצם הוא מאבד את מאור עיניו, ואיתו גם את הביטחון והמוג'ו שלו. בכולם פה יש יותר ממה שנראה תחילה לעין, מכמנים של אומץ לב, רוך ועדינות שפרנק חושף רק כשהוא צריך.
אבל "חסרי אלוהים" מוצאת משמעות גם בוויזואליה שלה, באמצעות גישה לירית, אלגית, לאימאג'ים האיקוניים של ז'אנר המערבון. אם את הרקוויאם שלו לחוקי המערבון הישן - על מונחיו האבסולוטיים של טוב ורע – תיאר קלינט איסטווד באמצעות הזוועה, המחנק ותחושת האין-מוצא של "בלתי נסלח" שלו, פרנק בוחר בדרך אחרת. גם מבחינתו זהו עולם אפור מוסרית, להבדיל מאשר שחור ולבן, אבל עבורו, יופיו הפראי, עוצר הנשימה של הטבע מהווה קונטרה מתמדת למשוגות האנושיות. לעיתים קרובות, "חסרי אלוהים" (שצולמה ע"י סטיבן מייזלר) פשוט יפה באופן עוצר נשימה – יופי שמאזן את הברוטליות, יופי שמדגים כי דווקא יש פה אלוהים, במקום ובזמן חסרי הרחמים הללו; אלו בני האדם שמביאים איתם את הדם.
הביקורת התפרסמה במגזין פנאי פלוס
