2017, סוף / "נקודות משחק"
ההישגים של ונוס למרות הטלטלות, הקאמבקים הקסומים של פדרר ונדאל למרות המצב הגופני העדין, ההצלחה של גופן ודימיטרוב בלונדון למרות הציפיות הנמוכות – והפציעות שצריכות להדליק נורה אדומה (או צהובה) לכולם. חמשת הסיפורים הבולטים של עונת הטניס האחרונה
מכה רדפה מכה. ביולי נובאק ג'וקוביץ' הודיע שלא יחזור לשחק העונה. באוגוסט גם סטן ואוורינקה וקיי נישיקורי סיימו אותה. בספטמבר אנדי מארי הצטרף אליהם, ובאוקטובר, רגע לפני שהשנה באמת מסתיימת, הגיע תורם של מילוש ראוניץ', ניק קיריוס ותומאס ברדיך. הרבה שחקנים טובים ניסו להגיע עומדים לקו הסיום של 2017, נכשלו והשאירו תחרויות יוקרתיות יתומות ואפורות. הכוכבים נפלו כמו זבובים.
זה היה חסר תקדים. אפשר להתייחס לריכוז הפציעות כאל הצטברות של מקרים מצערים, ואפשר לתהות אם מדובר במגמה, או כמו שאמר פול אנאקון בכתבה ל"ניו יורק טיימס", ההידלקות של הנורה הצהובה ברמזור. האם 2017 הייתה "אחת מאותן שנים", או שמדובר בתופעה מדאיגה באמת? השחיקה הפיזית שיוצר עומס הטורנירים היא ההסבר למפולת, או שיש כאן דברים אחרים, עמוקים יותר?
שער חוברת התחרות הרשמית של טורניר גמר הסבב, שחולקה לבאי אולם ה-O-2 בלונדון תמורת עשרה פאונד, התעלם מדויד גופן. במרכזו עמדו רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ואלכסנדר זברב, בסדר הזה, ובתמונות קטנות יותר גריגור דימיטרוב ודומיניק תים.
קשה היה לבוא בטענות למארגנים בעניין הבחירה. באירוע נוצץ וחסר מאוד בעת ובעונה אחת, שהתקיים גם השנה בצל הפציעות וההיעדרויות של חלק מהשמות הנוצצים, צריך להבליט את הנכסים האטרקטיביים ביותר שיש לך כדי לא להוריד מרמת החגיגיות. אפשר להניח שרוב קוני הכרטיסים למשחקים לא שילמו בשביל גופן, סוק ואפילו לא עבור האלוף הטרי דימיטרוב, או לפחות לא חשבו עליהם במעמד הרכישה המוקדמת. הם ציפו לראות בגמר את פדרר, נדאל, מארי או ג'וקוביץ', ואם לא אותם, אז להתנחם בכריזמה ורוח הנעורים של זברב.
לא סתם דימיטרוב וגופן מופיעים יחד בסיכום הזה. ההצלחה המפתיעה שלהם בלונדון הייתה הצהרתית משתי בחינות. היא הוכיחה שבגיל 26, הם נמצאים ברמת הבשלות המדויקת כדי לנצל את ההרכב החסר באירוע ולקחת לעצמם את התהילה על חשבון חוסר הבשלות הבולט של תים וזברב. זברב האימפולסיבי עדיין לא מגלה מספיק עקביות, יציבות וקור רוח לאורך זמן, ותים מאכזב כבר תקופה ארוכה כי עדיין לא הגיע לשלב בקריירה שבו הוא מצליח לשחק ברמה גבוהה על כל המשטחים. הוא לא מספיק מגוון ומתוחכם, ובעיקר לא מראה התקדמות.
בנוסף היא הראתה ששניהם יכולים לעמוד בחזית הענף בדמדומי הקריירה של פדרר, בזמן שנדאל, ג'וקוביץ', מארי ו-ואוורינקה מושבתים והצעירים עדיין לא שם. ההופעה הנפלאה שלהם, בחסות מזג האוויר הסגרירי בחוץ והסגריריות המסוימת שהשתלטה על הטורניר מבפנים, הייתה קליימקס מרהיב של עונה מעולה עבור שניהם. הגמר המשובח ביניהם סגר שבוע חלומי עבורם, הפחית את הדכדוך מהמחשבה על היום שאחרי פדרר ונדאל והוכיח שאפשר ליהנות מטניס מצוין גם כשהוא לא מוגש בצורת קלאסיקו. גופן בזכות הדיוק והבגרות (זכייה בגביע דייויס הגיעה לו), דימיטרוב בזכות השילוב בין חוסן מנטלי משופר לעוצמות. נקודה לאופטימיות לנוכח עננת חוסר הוודאות שכבר מכסה את את תחילת העונה הבאה.
בגיל 35 סרינה וויליאמס ניצחה בגמר אליפות אוסטרליה את אחותה, זכתה בתואר הגראנד סלאם ה-23 שלה ואז לקחה פסק זמן מהטניס כדי להשקיע בדברים החשובים בחיים. אחרי שנכנסה להריון היא ילדה ואז התחתנה, והשאירה את הסבב פנוי עבור לא מעט שחקניות שניסו לשמש לה אלטרנטיבה ראויה. בחודש אפריל היא אפילו עלתה למקום הראשון מבלי לשחק, כנראה ההוכחה הטובה ביותר לטלטלות שעובר הטניס הנשי כשהיא לא נוכחת. אנג'ליק קרבר, קרולינה פלישקובה, גרבינייה מוגורוסה וסימונה האלפ נהנו מאוויר הפסגות בהיעדרה. מריה שראפובה ופטרה קביטובה חזרו למגרשים אחרי שנעדרו מהם בנסיבות מיוחדות, ילנה אוסטפנקו הפכה לסינדרלה של פריז. גם בלי המלכה, הסיפורים זרמו כמו מים.
בגיל 37, ונוס וויליאמס סיפקה את הגרסה שלה לעונה מטלטלת. היא הייתה מעורבת בתאונה קטלנית לפני טורניר ווימבלדון שגרמה למותו של אדם בן 78, נשברה בבכי במסיבת עיתונאים והמשיכה לגמר גראנד סלאם שני העונה. בפריצה לביתה בפלורידה נגנבו ממנה פריטים בשווי מצטבר של 40 אלף דולר, תוך כדי ששיחקה באליפות ארצות הברית.
גם בניו יורק היא הגיעה רחוק, עד לחצי הגמר, והיו הישגים משמעותיים נוספים כמו העפלה לגמר טורניר סוף השנה בסינגפור וכניסה לטופ 5 לראשונה מאז ינואר 2011. עצם העובדה שלא זכתה אפילו בתואר אחד מתקזזת עם הגיל המתקדם והתמודדת מעוררת השראה עם סיטואציה לא פשוטה. למרות שהיו לה את כל הסיבות לוותר ונוס וויליאמס הוכיחה שוב שהיא אחת השחקניות הטובות בעולם, ושמרה על הגחלת של המשפחה.
כשרפאל נדאל פגש את רוג'ר פדרר בגמר אליפות אוסטרליה, לא האמנו שאנחנו זוכים לקבל עוד קרב ביניהם במעמד כזה. עכשיו, כשאנחנו יודעים שהם התחלקו בארבעת תארי הגראנד סלאם שווה בשווה, כדאי להזכיר שוב שהסיכום הוא של עונת 2017. כן, גם אחרי שעבר קצת זמן והיינו יכולים לעכל את האירועים.
נדאל היה היריב הנכון במקום הנכון מול הקאמבק של פדרר. בפעם הראשונה מאז 2011 הוא הגיע לשלושה גמרי מייג'ור, בפעם הראשונה מאז 2013 הוא זכה בשני תארים כאלה. את הזכייה העשירית והנינוחה כל כך ברולאן גארוס, טורניר שנוכס אליו באופן טוטאלי אחרי שאיבד בדרך אל הגביע האחרון 35 משחקונים בלבד (ביורן בורג הוא האלוף היחיד ששמט פחות בטורנירי גראנד סלאם של הטוב מחמש מערכות מאז תחילת העידן הפתוח, ברולאן גארוס 1978), השלימה עונת משטחים קשים מצוינת וזכייה באליפות ארצות הברית שמיצבה אותו מחדש כשחקן הטוב והשלם בעולם גם מחוץ לטריטוריה החביבה עליו.
נדאל בן ה-31 הוא השחקן המבוגר ביותר שמסיים את השנה בפסגה מאז תחילת הדירוג ב-1973, וששת התארים שלו (מאזן 11:67) הם החותמת המושלמת למהפך המדהים שעבר עליו אחרי העונות הקשות, הסימן המובהק ביותר לעליונות המחודשת. גם אם במטרים האחרונים הוא לא יכול היה לעמוד עוד על הרגליים, נטש את הטורניר בלונדון אחרי משחק אחד בלבד בגלל אותה ברך כואבת והשאיר את כרזות הענק שנשאו את פניו בלונדון חסרות משמעות (ואותנו עם פבלו קרניו בוסטה), זה נסלח. גם אם ב-2018 נדאל לא ישחזר את הקסמים שעשה ב-2017, העונה הזאת כבר תקעה בשבילו עמוק יותר את היתד בהיסטוריה של המשחק.
איך אפשר לסכם בשלוש פסקאות את 2017 של רוג'ר פדרר? איך אפשר להתחיל להסביר את המשמעות העצומה של העונה הזאת בקריירה שלו, את הניצוץ שחזר ליציעים בזכותו בהפתעה מוחלטת? את ה-0:4 מול נדאל שצימק את מאזן הראש בראש ההיסטורי ביניהם ל-23:15, 0:4 שסדק מעט את העליונות הברורה של הספרדי ביריבות המיתולוגית ביניהם לאורך השנים? את שני תארי הגראנד סלאם, שלושת תארי המאסטרס?
ויש עוד שכבות שמרכיבות את אחת השנים העוצמתיות בחייו, כמו היכולת המופלאה להתאושש מעונה רעה מאוד בגיל 35, מכת גב היד המשופרת וההגשות שהפכו לנשק יעיל יותר, בחירת הטורנירים המוקפדת והדילוג המתבקש על כל עונת החימר כדי לא לבזבז אנרגיה מיותרת מול נדאל, אחוזי ההצלחה המרשימים (5:52 = 91.2 אחוזים = הכי גבוהים שלו מאז 2006) וההתמקמות בפסגת טבלת המרוויחים מטניס בכל הזמנים, עם למעלה מ-110 מיליון דולר. אבל מעבר לכל אלמנט אחר, את 2017 של רוג'ר פדרר צריך לסכם דרך הרגש.
2003 הייתה עונת הפריצה לתודעה, ב-2004 העולם התחיל להתאהב, ב-2006 ו-2007 הוא התפעל מהדורסניות, ב-2009 לא האמנו שהוא סוף סוף מצליח לזכות ברולאן גארוס. ב-2017 נשאר רק הבכי. הזלנו דמעה על הזכות לקבל הדרן מחשמל מעוף החול של הענף. מהשחקן הגדול בכל הזמנים, שנתן עוד כמה הופעות באחד הסיבובים האחרונים, רגע לפני שהוא מנופף לקהל לשלום. הרווח היה של כולנו.
לפנייה לכתב/ת 
