לעצב את הזיכרון: עיון ביצירותיה של נאוה סמל

נאוה סמל, שהלכה אתמול (שבת) לעולמה, השאירה ביצירתה הענפה חותם עז על התרבות הישראלית. היא הייתה סמן מרכזי ביצירות בני הדור השני לשואה העוסקות בטראומת השורדים ובהשפעתה המתמשכת על צאצאיהם ועל החברה הישראלית כולה. "לא על השואה אני כותבת", טענה, "כי אם על הזיכרון שלה שמתפתל בנו; פעם נדחק, פעם פורץ, מחולל בנו תמורות לאורך השנים ובוחש בקשר הסמוי שבין הזהות הישראלית המוצקה שלנו ובין איזה דופק שפועם מתחת ומתעקש להזכיר שהעבר - נרצה או לא - מכיל אותנו".

בשפה עשירה, לירית, עמוסה ברגשות, פירקה סמל בפרוזת השואה שלה חלוקות דיכוטומיות שמשלו שנים בזיכרון השואה. היא ערבבה במכוון בין זמנים ומרחבים, שקרים ואמת, יהדות ונצרות, ריאליזם ופנטזיה, מציאות ובדיון, אישי ולאומי - כדי להציב אלטרנטיבה. אצל סמל המציאות תמיד כאוטית, מסתורית, רבת נדבכים. היא עסקה בשתיקות ובמורכבות של הדיבור אודות השואה, והעלתה באופן מורכב נושאים קשים כמו ניצול מיני, הסגרה, הצלה והיסחפות עם הזרם.

העברה בין-דורית ומערכות יחסים מורכבות בצל השואה(צילום: ורדי כהנא)

בכתיבתה על אודות השואה שברה סמל מוסכמות ספרותיות של סוגות וזמנים. "צחוק של עכברוש" (2001), אולי ספרה המוכר ביותר בישראל, משלב סיפור, אגדה, שירת-אינטרנט, פנטזיה עתידנית ויומן. הספר נע בין שלוש תקופות: העבר בשואה, ההווה בישראל והעתיד בשנת 2099. הוא עוסק בקורותיה של ילדה יהודייה בת חמש, שהוחבאה בבור תפוחי אדמה בכפר קטן בפולין ושרדה. שישים שנה מאוחר יותר, בביתה בתל-אביב, היא מספרת, בקושי רב, את הסיפור לנכדתה. לאט מתגלה כי חייה של הסבתא אמנם ניצלו בזכות איכרים פולנים – אך בנם אנס אותה בקביעות. חברה היחיד במקום מחבואה היה עכברוש. לאחר שנה היא נמסרה לכומר של הכפר, שבמסירות ועדינות ביקש לשקם את נפשה ואת גופה. בעולם העתיד הופך סיפור זה למיתוס בעל ממדים פולחניים. "צחוק של עכברוש" סייע לקדם את הדיון המגדרי בשואה, נושא ששנים רבות היה בשוליים. הוא מציג עמדה מורכבת בנוגע להגדרה של מושג ה"הצלה" ועוסק בסוגיות של שכחה, הכחשה, ונרטיבים של זיכרון השואה בהווה ובעתיד. הספר היה רב-מכר בישראל, זכה להצלחה רבה בעולם ועובד גם לאופרה.

נושאים שונים ומגוונים. מבין ספריה

גם בכמה ספרי ילדים שכתבה סמל עסקה בהדי השואה העוברים לדורות הצעירים וממשיכים לרדוף את המשפחות: "גרשונה שונה" (1988) למשל, מספר על החיים במשפחה של שורדי שואה בתל אביב בשנות החמישים. "לעוף מכאן" (2004, יצא לראשונה תחת השם "מוריס חביבאל מלמד לעוף") עוסק במערכת היחסים הנרקמת בין הדרה, ילדה חולמנית וניצול שואה במושבה בתחילת ימי המדינה. ספר זה הוא מהראשונים שעסקו בגורל יהודי צפון אפריקה תחת הכיבוש הנאצי.

בנוסף לפרוזה, סמל תרגמה מחזות העוסקים בשואה לבני נוער ולמבוגרים, בהם: "הניצול" ו"רכבת הצלה". כמו כן השתתפה בכתיבת התסריט לסרט התיעודי "לומר קדיש וללכת" העוסק בשואת יהודי טרנסניסטריה וכתבה את התסריט לסרט הטלוויזיה "דבר על מקום הימצאם" העוסק בחייהם של שורדי שואה אשכנזים ומזרחיים המגיעים לישראל בימי ראשית המדינה.

שאלות של זהות אישית וקולקטיבית, ישראלית ויהודית(צילום: שלום בר טל)

לצד פעילותה הבולטת והחשובה בעיצוב זיכרון השואה בישראל, סמל הייתה יוצרת פורייה שעסקה בנושאים שונים ומגוונים. יצירותיה הן נדידה אינסופית בין תחנות ומרחבים שונים העוסקת בשאלות של זהות אישית וקולקטיבית, ישראלית ויהודית. למשל, ספרה הראשון של סמל "שירי הריון ולידה" (1982) הוא אסופת שירה שנכתבה בתקופת ההיריון הראשון שלה ובחדר הלידה בו ביקשה, כדבריה "ללכוד את התהליך בעצם התרחשותו". "ראלי מסע מטרה" (1993) מתאר את התפוררותה של הישראליות דרך משחק שמנהלים זוגות בערב יום העצמאות הארבעים למדינת ישראל. "כלה על הנייר" (1996) מתרחש בארץ-ישראל המנדטורית ערב פרוץ המרד הערבי הגדול. "מזמור לתנ"ך" (2015) הוא שירה מחוייכת על דמויות מהתנ"ך. ב"אישראל" (2006) היא התמקדה בחזון מהמאה ה-19 בדבר הקמת מדינה ליהודים בגרנד איילנד ליד מפלי הניאגרה ובספר "חתונה אוסטרלית" (2009) היא תיארה את הדרך בה ליוותה את חיי בנה ואהובתו באוסטרליה. בנוסף תרגמה סמל מחזות, כתבה סיפורים קצרים, תסריטים, ספרי ילדים, שירים, קובצי שירה ומחזות וערכה יחד עם אביה יצחק ארצי את האוטוביוגרפיה שלו "דווקא ציוני". עבודותיה תורגמו לשפות שונות, זכו להכרה רבה בעולם וזיכו אותה בפרסים בינלאומיים רבים.

עם בן זוגה נעם סמל(צילום: רפי דלויה)

בנימה אישית – את נאוה פגשתי לפני כ-15 שנה בכנס העוסק בזיכרון השואה. נפגשנו מאז בכנסים וימי עיון שונים, שוחחנו והתכתבנו. מעבר ליוצרת הפורייה

 והנפלאה גיליתי אישה חזקה, מרשימה, חייכנית ומצחיקה. היא היטיבה לנסח את כובד המשא על כתפי הצאצאים העוסקים בהנצחה: חשיבות עשיה זו כמפעל חיים, לצד הקשיים בהתמודדות יום יומית עם הדי הזוועות המעוררים את השאלה "למה דווקא אני 'נבחרתי' לעסוק בכך?". מעיון ביצירתה ברור מדוע דווקא היא נבחרה. בקולה הייחודי ועשייתה המגוונת, נאוה סמל היא מהמעצבות המובילות של זיכרון השואה בחברה ובתרבות הישראלית.

נהוג לברך את הנפטר ש"ינוח על משכבו בשלום". מהיכרותי עם נאוה, אני בטוחה שגם בעולם הבא היא תמשיך להתרוצץ, לפעול, לעשות ולשנות סדרי עולם. וטוב שכך.