הסרט מהאייטיז הפך לסדרה וזה לא רע
כשספייק לי הוציא את סרטו "לא יכולה בלי זה" בשנות ה-80, הוא זכה לשבחים על פריצת הדרך בהצגת המיניות של האישה השחורה. 30 שנה אחר כך הוא הופך את הקלאסיקה שלו לסדרה באותו שם. העלילה אומנם זהה, העירום אותו עירום, אפילו הפתיח לא שונה, אבל הסרט בשחור לבן הפך לסדרה בצבעים בוהקים ובגדי מעצבים, ועדיין יש בה ביקורת חריפה
נולה דרלינג היא אישה, שחורה, אומנית ופוליאמורית (מתחזקת כמה אהבות במקביל), לא בהכרח בסדר הזה. היא גם כוכבת הסרט "לא יכולה בלי זה" ("She's Gotta Have It") משנת 1986. אז מה בין סרט שיצא לאקרנים לפני 31 שנה, לבין הטלוויזיה של 2017? ובכן, ספייק לי, מי שכתב, ביים וערך את הסרט בשנת 1986, יצר סדרה הנושאת את אותו השם ואותן הדמויות עבור נטפליקס - והיא עלתה לאוויר לאחרונה. רק שהפעם – העלילה מתרחשת באמריקה של טראמפ, בקרב השחורים שחלומם נשבר אחרי עידן אובמה. התוצאה היא ביקורת חריפה על החברה האמריקנית, עטופה באריזת סוכרייה מרשרשת.
הסיפור הוא אותו סיפור: דרלינג (טרייסי קמילה ג'ונס בסרט ודיוואנדה ווייז בסדרה), מבלי להתבייש ובפתיחות מלאה, מנהלת שלוש מערכות יחסים מקבילות עם שלושה גברים שונים: ג'יימי אוברסטריט (טומי היקס וליריק בנט), המבוגר האחראי; גריר צ'יילדס (ג'ון טרל וקלאו אנתוני), נרקיסיסט שרירי ויפה תואר; ומארס בלקמון (לי בעצמו ואנתוני רמוס), קטן, מצחיק עם חזות יוצאת דופן. ויש גם אישה אחת, אופל.
הסרט מתמקד בדרך שבה דרלינג מתחזקת את מערכת היחסים המשולשת שלה, וכיצד הגברים מתנגדים למצב יוצא הדופן ומנסים להשיג עליה בלעדיות. דרלינג, יפהפיה וסקסית, מזמינה גברים ונשים למיטתה מחופת הנרות שמוצבת במרכז דירתה בברוקלין, ומקפידה לקיים סקס ב"מיטת האהבה" שלה בלבד. פוליאמוריה, ומיניות שחורה בכלל, הם נושאים שהיום נשמעים מובנים מאליהם ונידונים במגוון הזדמנויות, אך במונחים של שנות השמונים של המאה הקודמת - הם פורצי דרך.
נדמה שבסרט לי ביקש לייצר דמות נשית מעניינת ושונה, אבל בסופו של דבר יצאה לו אישה שעל אף שהיא שוכבת עם כמה גברים במקביל ושוברת מוסכמות מיניות, בפועל היא עדיין עסוקה תמידית רק במערכות היחסים שלה ומוגדרת באמצעותן. הסדרה מעמיקה את דמותה של דרלינג, ומשום שהיא ארוכה יותר מהסרט, היא מרחיבה את היריעה, וכוללת גם את חייה האישיים של הדמות ועבודתה כאומנית שנאבקת לשלם שכר דירה. ויש גם קווי עלילה נוספים כמו סיפוריהם של חברותיה והגברים בחייה.
בסדרה דרלינג היא קודם כל אישה שחורה, שהמודעות הגזעית והפמיניסטית נמצאת במרכז ההוויה והאומנות שלה. מערכות היחסים המרובות הן עוד נדבך בהגדרה המינית שלה, אבל לכך מצטרפת גם טראומה של הטרדה ופגיעה מינית. ובעיקר מסע להגדרת גוף האישה השחור החופשי באמצעות אומנות.
הסרט "לא יכולה בלי זה" היה סרטו הראשון של לי באורך מלא. הוא נעשה בתקציב זעום אך גרף שבעה מיליון דולר, והביא לפרסומו של הבמאי. לי מביא את עצמו אל הסרט - גם בדמותו של מארס וגם כיליד ברוקלין - העיר נוכחת בסרט דרך תמונות סטילס, ברחוב ובאווירה כללית. כסטודנט לקולנוע לי מתכתב עם גיבוריו: הסרט מצולם בשחור לבן (יש בו סצנה אחת בצבע), יש בו שוטים איטיים וארוכים, קלוזאפים על איברי גוף, התייחסויות לסרטים אחרים ומוזיקה א-לה וודי אלן. אומנותי, מיני מאוד ומצחיק.
בעשייה של הסדרה ניכרת מודעות גבוהה להיותה עיבוד. היא נפתחת בדיוק כפי שנפתח הסרט, משחזרת סצנות מרכזיות מתוכו, והפתיח שלה זהה. גם כאן יש התייחסויות לאומנויות רבות, קולנוע בכלל ולסרט המקורי בפרט. ברוקלין, שעברה עילות (ג'נטריפיקציה) בשנים האחרונות, נוכחת בלבושה החדש, ושחקנים שהופיעו בסרט המקורי מבקרים בסדרה, שגם היא יפה מאוד ויזואלית, מצחיקה ומתכתבת עם עולם הקולנוע.
אבל האם הרימייק הזה מצדיק את עצמו? למה לי בוחר לשחזר את הסיפור הנושן? נראה שיש כאן ניסיון לצייר מחדש את דמותה של האישה השחורה, לתקן את העוול שנגרם לה בעיצוב הראשוני – בסרט דרלינג חוזרת אחורה לקראת הסוף, מוותרת על החופש שלה לטובת ג'יימי, שבתמורה אונס אותה באכזריות, אך היא עדיין בוחרת בו. מה גם שהביקורת הפוליטית שנלוותה לצילום המאוד מיני של הסרט מתרוקנת מתוכנה בסדרה, משום שצילום עירום וסקס אינו מכיל בתוכו את אותה ביקורת שהכיל בעבר, גם אם הדמויות הן שחורות. הביקורת שהופיעה בעבר דרך עיצוב הדמויות או בנושא, מופיעה כעת בדרך אחרת, מפורשת יותר.
מטרתו של השחזור היא לבחון מה השתנה בעולמם של השחורים באמריקה ממרחק של שלושים שנה. אילו דמויות שחורות קיימות היום בעולם, לעומת הדמויות שאיכלסו אותו אז ומה השתנה בדרך שבה אנחנו צורכים או מוכנים לצרוך את הדמויות השחורות שלנו על המסך. ג'יימי אוברסטריט, שהיה בחור רציני אך פשוט בסרט, הופך לגבר עשיר כקורח, שותף בחברה נחשבת שנוהג בבאטמוביל. קלוריפינדה, חברתה של דרלינג, אינה רק נגנית קונטרבס אלא אוצרת של תערוכה פורצת דרך, ודרלינג עצמה, שבסרט מציירת על קירות ביתה יצירות שעוסקות במלקולם אקס, יוצרת בסדרה אומנות רחוב פמיניסטית פרובוקטיבית.
אבל הסדרה מציגה גם את שמקה, שחלומה להפוך לרקדנית מוביל אותה להזריק אל ישבנה כמויות בלתי נתפסות של חומר, שמנפח אותו למימדים עצומים. או את הדרך בה ילדי בית ספר בסיכון מציירים את חייהם דרך דימויים סקסיסטיים ובוטים. השאלה הגזעית בסדרה מתרחבת משאלה שהתשובה עליה היא שחור או לבן, לכזו שנעה על רצף ושיש בה צבעים רבים.
לי מביא את הסרט הריאליסטי שלו אל מחוזות היופי של סקס והעיר הגדולה עם בגדי המעצבים והדמויות המושלמות. זה לא הרחוב המטונף ממזרקים של "הסמויה", אבל אולי בדרך הזו האמירה של לי יכולה להגיע לקהל גדול יותר. ואולי חשוב מהכל – "לא יכולה בלי זה" היא פשוט סדרה מהנה. היא עשויה טוב, מעניינת ומצדיקה את קיומה לא רק כעיבוד מחודש אלא בפני עצמה.
