שלמה ארצי ספד לאחותו נאוה סמל: "היית המלאך השומר שלי"
נאוה סמל, שהלכה לעולמה לאחר מאבק במחלת הסרטן, הובאה למנוחות בבית העלמין בקריית שאול. בתה, אילאיל, אמרה עליה קדיש. אחיה, הזמר שלמה ארצי, ספד לה: "ניסיתי כל החודשים האחרונים לשמור עלייך. אני לא מאמין שזה קרה לנו"
מאות אנשים, בהם שחקנים, מוזיקאים, אנשי תיאטרון וטלוויזיה, ליוו היום (א') למנוחות את הסופרת, המחזאית והמשוררת נאוה סמל, שהלכה לעולמה אתמול בגיל 63, לאחר מאבק במחלת הסרטן.
בהלוויה, שהתקיימה בבית העלמין בקריית שאול, נכחו בין השאר אחיה של סמל, הזמר שלמה ארצי, ובנו בן, מיה דגן, ששון גבאי, אורלי וילנאי וגיא מרוז וששי קשת. בתה אילאיל אמרה עליה קדיש, לבקשת אימה, שהתעקשה שגם נשים יעשו זאת.
"קצת קשה לי עם כל כך הרבה אנשים, אבל אני יודע שאהבתם אותה", אמר אחיה שלמה ארצי, והוסיף: "בגלל שאני בכיין יתר על המידה ביקשתי מיפתח (יפתח קליין, חתנו - ע.פ) שיקריא מה שכתבתי כאן. זה כאילו אני אומר". קליין המשיך והקריא את מילותיו של ארצי: "פעם היינו שני ילדים של אמא ואבא, ומשפחה של מלא בלגנים של שואה ותקומה. אני זוכר שכשהיית בת חמש ואני בן 10, אימא התעקשה להאכיל אותך כדי שלא תהיי רזה כמו בשואה. כל ארוחת ערב הפכה לסיוט, כי התחלת להקיא. ואז ערב אחד אימא יצאה מהבית, אני זוכר אותנו הולכים יד ביד ברחוב כי פחדנו שתתלה את עצמה, כמו כל מיני ניצולי שואה שתלו את עצמם. ואז אימא באה מולנו, וכשלחשתי לך שלאימא לא יקרה כלום בחיים - צחקת.
"בלילות האחרונים צעקת 'אימא אימא' לאחיות, והתחרטתי שסיפרתי לך שהיא מתה (האם, מרגלית, מתה לפני כשבועיים - ע.פ), אבל אי אפשר היה להסתיר ממך כלום. עד השנייה האחרונה היית עירנית. כשהייתי בא אלייך בשש בבוקר לתל השומר, הייתי שואל אותך על מה את רוצה שנדבר. 'ספר לי מה קורה בעולם הגדול. על ליצמן וביבי וכמה קילומטר רכבת נבנו. וחשבתי שתקנאי אבל לא קינאת לי בחיים. וכשעיתונאית אחת ירדה עלי פעם הגנת עלי, אפילו שלא הייתי צריך. כמה נעם, את והילדים הייתם נדיבים אלי כשהענקתם לי מחסה בשבר הגדול. את האחות היחידה שלי, האדם עם הכי הרבה קונצנזוס ואהבה אליו. וכששאלתי אותך בבית החולים אם העולם שווה אותנו, ואמרת שאת עדיין סקרנית אליו - השתתקתי.
"ביום האחרון אמרת לי 'אוהבת אותך מתוק שלי. וה'מתוק שלי' היה מוזר כי בחיים לא אמרת לי ככה. אני בוכה המון, אני בטוח שאת לא אוהבת את זה. הייתי בוכה בכל בוקר כשהייתי יוצא מתל השומר.
"ניסיתי כל החודשים האחרונים לשמור עלייך. אהבתי אותך, אחותי, מהיום שבאת אלינו הביתה בשכונת ביצרון. אני רציתי אח אבל את היית המלאך השומר שלי. בבית החולים היית אומרת לי 'שים לי יד על המצח כי היד שלך מרגיעה אותי'. שמתי את היד גם ברגעים האחרונים שלך. עכשיו אני לא מאמין שזה קרה לנו".
הבת אילאיל אמרה: "יש לי אימא מדהימה. אימא שלי המופלאה איננה, וזה בלתי נתפס. אימא שלי רצתה תמיד לתת. היא הייתה בן אדם של מתנות. לא היה יומולדת שפספסה. היא נתנה במתנה את הנוכחות שלה, קשב עמוק וכן. 'לכל אדם יש סיפור', אמרה תמיד בגאווה. היא העניקה לנו במתנה את ההתמודדות עם פחדים, היא כתבה עליהם, ניהלה איתם משא ומתן, נתנה להם שמות. היא נתנה להמוני אנשים במתנה עולמות שלמים בספרים שכתבה. סיפורים גדולים מהחיים על אנשים יוצאי דופן. היא נתנה מספונות לבה, ממחשבותיה. מכל דבר שכתבה היא העניקה לנו את החדווה שבמילים. העניקה לנו במתנה חברות. כל אדם שהייתה הופכת לחברה שלו זה היה לכל החיים - תמיד צחקתי שהיא הייתה גונבת לי חברים. תודה לך אמא שתמיד נתת לנו הרגשה שאת גרה בנו. היא נתנה לנו במתנה אהבה. היא הייתה רומנטיקנית חסרת תקנה. הכי רצתה לחפש שידוכים. אמא העניקה לי במתנה את האהבה שלי".
אחיינה, בן ארצי, ביצע בדמעות את שירה של ג'וני מיטשל, "נהר" בתרגום לעברית, לבקשתה של נאוה. אחותו, שירי ארצי, הספידה: "כילדה לא ידעתי להגיד 'נאוה', אמרתי 'יא יא'. מאז היא נשארה יא יא בשבילי ובשביל הרבה אנשים קרובים. יא יא שלי, אחות לבי.
"שמונה בבוקר אחרי לכתך ואני כותבת, כי ככה עושים אצלנו במשפחה - אנחנו כותבים כדי להבין. אתמול, שלשום, עמדנו סביבך כולנו. הילדים שלך שאין כמוהם בעולם; נעם, החצי השני שלך, הזיווג המושלם שלך; ואבא שלמה שלי, אחיך הגדול והשומר, האוהב והאהוב, שנלחם עלייך עד הרגע האחרון באהבה ללא פשרות. עמדנו סביבך כל המשפחה שלך... והחברים - וליטפנו, כמו בלידה הפוכה. הילדה הכי טובה בעולם היית. האחות הכי טובה בעולם, האישה, האמא, החברה והדודה הכי טובה בעולם בשבילי... כשנולדתי קיבלת אותי בזרועות פתוחות, ולכל אורך החיים פתחת אותן אלי. תמיד גרמת לי להרגיש הכי אהובה והכי בבית. כל כך הרבה אהבה הייתה בך, לכל כך הרבה אנשים... יא יא שלי, את כל הסיפורים שסיפרת לי אני זוכרת ונוצרת".
השחקן ששון גבאי ספד לה: "אנחנו נפרדים מנאוה האהובה, אחותינו הגדולה והשמחה, ושולחים אותה למנוחה שלמה", והקריא את "שיר ערש לאדם הראשון", שכתבה.
ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, אמר עליה: "נאוה כתבה שלה יש רק משאלה אחת: 'שמי שאני אוהב תמיד יישאר. לא לאבד שום דבר. זה מה שנקרא אצלי להיות מאושר". היום אנחנו כבר לא יכולים לקרוא לעצמנו מאושרים". והוסיף: "נאוה לא הייתה רק תוצר איכות של תל אביב, אלא הייתה בעצמה אחת היוצרות המרכזיות שידעה העיר הזו ב-20 השנים האחרונות. מעבר ליצירתה שרבות עוד ידובר ויסופר בה, זכיתי להכיר גם את עצמתה כאדם. אני יכול להעיד כמה כוח שאב נעם ממי שעמדה לצידו. גם עלי הרעיפה מדי פעם מתבונתה. הייתה מרימה אלי טלפון והייתי שומע את קולה. דבריה תמיד היו צלולים".
הסופרת יהודית רותם ספדה לה: "נאושק'ה, מה נאמר עלייך שלא נאמר? שהיית קורנת אור, טובת לב וטובת שכל, יפה מבחוץ ומבפנים. אהבתי את כתיבתך ואת אומץ לבך הספרותי. כל ספר היה זינוק אל עבר הלא נודע".
סמל, שהותירה אחריה בעל, נעם סמל, שלושה ילדים ואח, פרסמה במהלך חייה 20 ספרים, בהם "כובע זכוכית", "צחוק של עכברוש", "אישראל", "איך מתחילים אהבה" ו"חתונה אוסטרלית". בנוסף לכך היא כתבה מחזות, בהם "הילד מאחורי העיניים" ו"כלה על נייר". כמו כן היא כתבה תסריטים, יצירות לאופרה, שירים ותרגמה מחזות רבים לעברית. ביצירתה היא הרבתה לעסוק בשואה, בחווית דור שני ובזהות ישראלית.
כתבות נוספות בנושא:
לעצב את הזיכרון: עיון ביצירותיה של נאוה סמל
"הילדה הצוחקת שמפרידה ביניהם זו אני": סיפור קצר מאת נאוה סמל
"אימא שלי נגעה בכל-כך הרבה אנשים"
יצירותיה של סמל תורגמו לאורך השנים לשפות רבות והיא זכתה עליהן בפרסים בינלאומיים בהם National Jewish Book Award האמריקני, פרס סופרות מאגן הים התיכון הצרפתי ופרס הרדיו האוסטרי. נוסף לאלה היא זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב-1996 וב-2007 בפרס אשת השנה של ספרות תל אביב.
סמל נולדה ב-1954 ביפו, לאם מרגלית, שהלכה לעולמה לפני כשבועיים ולאב חבר הכנסת לשעבר יצחק ארצי, אחות למוזיקאי שלמה ארצי. היא הייתה נשואה לנעם סמל, המנכ"ל לשעבר של תיאטרון הקאמרי, ולהם שלושה ילדים, בהם הבמאית אילאיל סמל. בשנים האחרונות ישבה סמל בוועד המנהל של מכון "משואה" ללימודי שואה בתל יצחק, ולפני כן כיהנה כחברת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
"פאני וגבריאל", ספרה האחרון, שראה אור באוגוסט השנה, מבוסס על סיפורה המשפחתי. העלילה אודות הסב גבריאל הרציג, שנעלם מחיי בנו התינוק ואשתו פאני למשך עשרות שנים ובזקנתו מגיע לארץ, מתחקה אחר ההיסטוריה של סמל. כשהייתה בת חמש, הוריה, שהיו ניצולי שואה, הודיעו לה פתאום שסבא שלה מגיע לביקור.
בריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", עם יציאת ספרה האחרון, היא סיפרה שגילתה שהיא חולה בסרטן לפני כחצי שנה. "אמרתי לרופאים שאני מרגישה שמשהו לא תקין אצלי, והם אמרו לי, 'זו דלקת' ונתנו לי אנטיביוטיקה", היא שיתפה אז. "מזל שנידנדתי להם והתעקשתי, כי חמישה ימים אחר כך כבר הייתי בחדר הניתוח. עצרו את הגידול כמה שיכלו", היא הוסיפה והביעה תקווה שהטיפול הכימותרפי יוביל להחלמתה.
באותו ריאיון היא סיפרה שההתמודדות הקשה ביותר הייתה מול המשפחה. "למשמע הבשורה היה הלם. הקרובים לי פרצו בבכי, כי עד לרגע האבחון נחשבתי לאדם בריא ונטול תלונות. לראות אותם בוכים קרע לי את הלב. הגוף שלי שברירי, לא אחת כושל בגלל הטיפולים, הכימו מתעתע, אבל אני כבר מזהה כמה הוא נעזר במשבי הרוח שהאהובים שלי מפריחים לעברי".
