מאז ועד פו: תחנות בחייו של הדוב המפורסם בעולם
אילו שינויים עשה נתן אלתרמן בדמותו כדי לגרום לו לדבר בעברית (ואפילו לשיר!), מי הפך אותו לענק טאואיזם, ואיזה מייקאובר נאלץ לעבור כדי לככב על מסכי ברית המועצות (רמז: למי קראתם צהוב?) - עם עלייתו לאקרנים של הסרט "להתראות כריסטופר רובין" חזרנו לכמה גרסאות מפתיעות במיוחד של פו הדוב
סרטו של הבמאי סיימון קרטיס, "להתראות כריסטופר רובין", שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ, הוא חלק משושלת ארוכה של מופעים שמחזירים את האייקון השמנמן שאוהב דבש לאור הזרקורים. רק בשנה האחרונה הספיק פו לעשות כותרות לאחר שצונזר ברשתות החברתיות בסין בעקבות מִים שהשווה בינו ובין הנשיא, שי ג'ינפינג; לחגוג את גילו העגול בישראל בתערוכה שכללה איורים חדשים ובהם חבורת הדמויות מיער אשדון מטיילת באתרים שונים בארץ; ולככב בספר חדש בסדרה, בשם "הדבר הכי טוב בכל העולם", שכלל ארבעה סיפורים שנכתבו על ידי ארבעה סופרים שונים וזה עתה תורגם לעברית.
הסרט, שמביא למסך הגדול את הסיפור הביוגרפי של מילן ואת התפאורה שבה נולד פו, חוזר אל הדמות המקורית מהספרים. זו הצליחה להפוך במהירות די מדהימה לקאנונית, להיתרגם לשפות בכל העולם ולגדל כמה דורות של ילדים. במבט לאחור נראה ש"הדוב בעל המוח הקטן מאוד" עבר מאז ועד היום לא מעט תחנות וגלגולים די מפתיעים, וסקירתם מעלה דיוקן שספק אם מילן חלם עליו.
אם נשוב לתחילת הדרך, כפי שעשה הספר "Finding Winnie" מ-2015, נגלה להפתעתנו שפו הדוב נולד במין הלא נכון ושבראשית חייו היה נקבה. כריסטופר רובין, נטען שם, נהג לבקר בגן החיות בלונדון דובה שחורה אחת שאהב במיוחד. קראו לה ויני, על שם העיר הקנדית ויניפג שממנה הגיעה. בשלב מסוים החל לכנות בשם הזה גם את בובת הדוב שהייתה ברשותו, אחת מני כמה בובות - בהן חזרזיר, ארנב, חמור, ינשוף, קנגורו וטיגריס.
פרסום הספר הראשון בסדרה, "פו הדוב", ב-1926, הוא שזיכה את מילן במרבית הצלחתו והתבסס על סיפורים שטווה יחד עם בנו. שנתיים אחר כך יצא "הבית בקרן פו". הוא והשירים שנכתבו על הדוב והודפסו בשני ספרי שירה של מילן מאותן שנים שימשו כמסגרת הראשונה להופעתו של פו בעולם.
ברישומים של ארנסט ה. שפרד, שליוו את כל ארבעת הספרים, הציגו את פו קרוב יותר לדוב אמיתי, שבין השאר לא לובש חולצת בטן אדומה. תחילה הוא היה מאויר בגרפיט בלבד ובשלב מאוחר יותר הכניס שפרד גם את הצבע לחייו. הקווים לדמותו שהופיעה בגרסאות המאוחרות של וולט דיסני היו אז בעיקר בטקסט. "זרועותיו היו כל כך קשות", כתב מילן בספר הראשון. "הן נשארו באוויר למשך יותר משבוע ובכל פעם שזבוב הגיע והתיישב על אפו הוא נאלץ להתעטש. ואני חושב - למרות שאיני בטוח - שמהסיבה הזו קוראים לו פו".
בעברית הופיעו שלושה תרגומים שונים לספרים. הראשון מ-1943, שתרגמו ורה ישראלית וא. ד. שפירא. את השירים בספר תרגם נתן אלתרמן, ומשום מה במהדורות המאוחרות חתימתו לא מופיעה בין המתרגמים.
לא רק ששמו של אלתרמן לא מופיע בספר, גם האופן שבו בחר לתרגם את השירים לא מאפשר להתחקות אחריו. התרגום שלו עושה שימוש בסגנון שונה מזה המובחן והמבריק שמזוהה עם כתיבתו בדרך כלל, והוא גם חסר את צורת השקילה האופיינית לו. בשיר "זמר חרדות לפו" הוא כותב: "די, חדלו! מדברים פה על פו! (פה על מי?) פה על הוא! מי זה הוא? (הוא זה פו! הה, סליחה, יש לי טבע לשכח). ובכן פו היה דב בעל מח ענק! (מה אמרת? חזק!) בעל מח ענק! (בעל איזה ענק?)".
אלתרמן ניצל חירות תרגומית די גדולה, שהייתה נאמנה למימוש שפה העברית יותר מלשחזור דמותו של הדוב משפת המקור. התרגומים המוכרים שהופיעו מאוחר יותר, זה של דן מישר שפורסם ב-2003 וזה של אבירמה גולן מ-2004, היו גם נאמנים יותר לתוכן שמילן העמיד בספרו - ואף עשו שימוש בעברית עדכנית שפונה לקהל הקוראים הצעיר של היום. פו המאויר הופיע כמעט ללא שינוי בכל מהדורות הספר, שעשו שימוש בציוריו של שפרד.
את החולצה האדומה הקטנטנה שלו קיבל פו מהמפיק האמריקני סטפן סלסינגר, שרכש את הזכויות על שימוש ביצירה ממילן ב-1929. שנה לאחר מכן כבר עמד האייקון במרכז תעשייה שגלגלה 50 מיליון דולר, עם משחקי קופסה, בובות, תקליטים והסרט הראשון שבו הופיע.
הסרט המוכר בכיכובו של פו הוא של דיסני, כידוע. חברת האנימציה רכשה זכויות חלקיות על הדמות מחברתו של סלסינגר ב-1966 והוציאה כמה סרטים וסדרות שעיצבו את הגרסה המוכרת ביותר שלו. מאוחר יותר נכנסו חברת סלסינגר ודיסני לסכסוך משפטי ארוך שנים באשר לזכויות הבלעדיות על הדוב. זה הסתיים ב-2003 עם ההחלטה כי דיסני צריכה לפצות את החברה שקנתה את הזכויות המקוריות ממילן במאות מיליוני דולרים.
מלבד כמה גרסאות תיאטרון בעולם, שלקחו את הדוב לטריטוריות רחוקות מאלה של דיסני, פו מצא לו צורה אלטרנטיבית על המרקע בעיבוד רוסי לספרים, שנוצר במקביל לגרסה האמריקנית ובלי שהכיר אותה. הרוסים בחרו להפיח בפו חיים שקרובים יותר לטבע, כך שהוא לא לובש חולצה ופרוותו בצבע חום. הוא גם קצת פחות חמוד.
פיודור חיטרוק יצר בסוף שנות השישים ותחילת השבעים טרילוגיה קולנועית המבוססת על ספריו של מילן. זכויות יוצרים לא עניינו אף אחד בברית המועצות המסוגרת והמנותקת מהמערב, כך שזו לא הייתה בעיה. כך נוצרה גרסה שונה מאוד מזו של דיסני, שכאמור כלל לא הייתה מודעת לעיבוד האמריקני ועשתה המרות תרבותיות שיתאימו לסביבה החדשה. בין היתר נעשו שינויים בחלק מהדמויות, ושמו של פו הוחלף בשם "פוך" - מילה שיש לה את אותה המשמעות ברוסית כמו בעברית, כך שהיא הלמה את ממדיו של הגיבור.
ב-1982 מצא את עצמו פו מזרחה מברית המועצות. ספרו הפופולרי של בנג'מין הוף, "הטאו של פו", הציע למערב היכרות עם הטאואיזם דרך שיחות שהכותב מקיים עם דמותו של פו וציטוטים מספרו של מילן. בין היתר התכתב הדוב עם גישת הטאו לקיום האנושי דרך שגרתו הפשוטה, שאין בה מאמץ גדול. הוף הציב את פו מול הדמויות האחרות ביצירתו של מילן, כמו הארנב, שחושב יותר מדי ומסתבך, או אי-אה, שמחזיק בתפיסה פסימית. הספר זכה להצלחה לא קטנה והוביל את הוף לכתוב מאוחר יותר גם את "הטה של חזרזיר".
בהקדמה לספרו הוף מספר שבשיחה עם חברים, שבה צוטטו הוגים טאואיסטים גדולים שכולם היו מהמזרח, הוא ניסה לחשוב על דמויות שמשקפות את הלך המחשבה במערב ומהר מאוד הגיע לפו. הוא ציטט לפני חבריו את הקטע הבא מספרו של מילן: "'כשאתה קם בבוקר, פו', אמר חזרזיר לבסוף, 'מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?' - 'מה אוכלים הבוקר?' אמר פו. 'מה אתה אומר, חזרזיר?' - 'אני תוהה איזה דבר מרגש עשוי לקרות היום', אמר חזרזיר. פו נד בראשו מהורהר. 'זה אותו הדבר', הוא אמר".
