תחפושות או לא להיות
"מסביב לשולחן ב-80 יום", פרק 2: מסע הפוקר העולמי שלי יצא לדרך בבוקרשט. מה הקטע עם תחפושת הארנב, איך הודחתי מכל הטורנירים ועדיין הצלחתי לא להפסיד כסף, למה אני לא מתחרה עם דגל ישראל ומה התוכנית לטווח הארוך. הבלוג של אייל שמחון, החובבן שהפך למקצוען
יש כמה סיבות, עניתי. אני אוהב מאוד להתחפש, והאלווין (התכוונתי פורים, אבל לא נסבך אותה בקטנות עכשיו) הוא החג האהוב עליי. בנוסף, התחפושות מביאות הרבה כיף לשולחן, אנשים מחייכים ונעים יותר לכולם.
חוץ מזה - ואת הנימוק הזה כבר לא חלקתי איתה, מסיבות מובנות - אני נוטה להאמין שהתחפושות גורמות לשחקנים מצד אחד לחשוב שאני איזה טומטום ולהמעיט ביכולותיי ומצד שני להיפתח אליי יותר, וכך לעיתים באופן בלתי מודע לשחרר יותר מידע במהלך המשחק. כמו שפרנסיס בייקון אמר פעם: "ידע הוא כוח" (בדקתי בוויקיפדיה של מי הציטוט הזה, מודה).
עד כאן הסיבות שנשמעות טוב, אבל לסיבה האמיתית והחשובה מכולן אגיע בהמשך.
את ההצלחות שלי בשנה האחרונה אני מייחס לשני גורמים מרכזיים. הראשון הוא עבודה ושיח יומיומי על התחום עם עילוי פוקר מהרמות הגבוהות בעולם, שחשף אותי למורכבות שבמשחק ולימד אותי כמעט כל מה שאני יודע. לפעמים אני מרגיש שלחצתי בטעות על באנר באינטרנט שעליו כתוב "עם השקעה של 1,000 שקלים, גם אתה תוכל להרוויח את המיליון הראשון שלך תוך פחות משנה". רק שבמקרה שלי זה באמת הצליח!
הגורם השני הוא היציבות הכלכלית, השקט הנפשי והידיעה שלא משנה מה, גם אם אכנס עכשיו לתקופה רעה ואפסיד את כל מה שהרווחתי, עדיין יש לי מקצוע ורשת ביטחון של עבודה טובה בהייטק. הנקודה הזו איפשרה לי לקחת יותר סיכונים על שולחן הפוקר, בין אם מדובר בסגנון משחק פרוע יותר או בכניסה לטורנירים בעלות גבוהה.
פורסט גאמפ צדק
הצבת יעדים ומטרות העומדים במבחן זמן מוגדר מראש היא אחד הדברים החשובים ביותר כשמקימים עסק חדש (והיום אני שואף לראות את עצמי כעסק לכל דבר).
"טוב, נו", אתם בטח חושבים, "מה הבעיה להציב מטרות ויעדים בתור שחקן פוקר? זה פשוט מאוד: אתה רוצה להרוויח X כסף בשנה אחרי ניכוי הוצאות של כניסות לטורנירים, טיסות, מלונות, לימודים ומחייה. אם הצלחת להרוויח את זה או יותר מזה עד סוף 2018 - סימן שעמדת ביעד ויש הצדקה כלכלית לדרך שבה בחרת. לא הצלחת להרוויח? כנראה שאתה לא שחקן טוב כמו שחשבת והגיע הזמן להתעורר מהחלום ולחפש עבודה". אבל האם זה בדיוק כך? לא ממש.
כדי להבין למה, בואו נחזור רגע לטורניר בבוקרשט שהוציא לדרך את מסע הפוקר בן 80 הימים שלי. אחרי שלוש שעות של משחק בחרתי לצאת למהלך בו סיכנתי את כל הצ'יפים שנשארו ברשותי עם צמד הקלפים החזק אס ומלכה, והכרזתי אול-אין. השחקן שמולו התמודדתי בחר לבצע את ההשוואה ולמרבה ההפתעה החזיק גם הוא באס ומלכה. ב-99 אחוז מהמקרים אף אחד מאיתנו לא ינצח ביד ושנינו נתחלק בקופה שווה בשווה. באחוז אחד מהמקרים הוא ינצח (יקבל צבע, "פלאש") ואני אודח מהטורניר.
Shit happens, אמר פורסט גאמפ, והפעם הגיע אותו אחוז ארור. ככה זה על שולחן הפוקר ובחיים באופן כללי. לפעמים תיקחו החלטות נכונות אך התוצאה הסופית לא תהיה לטובתכם.
אז נכון, הפעם העסק שלי הפסיד למרות שקיבלתי החלטה שבטווח הארוך תרוויח לי כסף. אבל מה יקרה אם במשך שנה שלמה העסק שלי יפסיד למרות שהוא מנוהל נכון? או בז'רגון המקצועי - מה יקרה אם אני ארוץ רע השנה? זו בדיוק הסיבה לכך שהמטרות והיעדים שלי השנה אינם יכולים להיות כלכליים. כי בפוקר לא משנה כמה טוב אשחק, הרווחים שלי אינם תלויים רק בי אלא נתונים לשונות גבוהה.
מה זה בעצם אומר, "שונות גבוהה"? אם לדוגמה אתם שחקנים מתחילים, ותשחקו נגדי יד פוקר אחת בלבד, יש לכם סיכוי לא רע בכלל לנצח אותי ולקחת לי את הכסף. למעשה, זה יהיה תלוי בעיקר בקלפים שכל אחד מאיתנו יקבל. לעומת זאת, אם נשחק מיליון ידיים אז כנראה שתפסידו את התחתונים. כלומר בטווח הקצר הסיכוי שלכם להרוויח יהיה גדול הרבה יותר מאשר בטווח הארוך. כך גם בטורנירים. שנה שלמה של משחק (כ-120 טורנירים) היא עדיין לא מספיק זמן בשביל לקבוע האם אני יכול להתפרנס מזה לאורך שנים.
אז מה המטרות והיעדים שלי לשנה הקרובה? להצליח ליצור רשת ביטחון שוות ערך לזו שהייתה לי כעובד הייטק שתאפשר לי לשחק עם שקט נפשי. או במילים אחרות, להצליח לייצר הכנסה נוספת שאינה קשורה למשחק עצמו. ופה נכנסות התחפושות לעניין.
להיות וויל קאסוף
בווידאו המצורף תוכלו לראות את וויל קאסוף, שחקן בריטי לא רע בכלל שהצליח לפרוץ לתודעת הפוקר העולמי ב-2015 בזכות האישיות הצבעונית והקשקשנית שלו. עם קאסוף זכיתי לשחק בפעם הראשונה לפני שנה בפראג ואפילו הדחתי אותו מאחד הטורנירים. מיד לאחר ההדחה בחר קאסוף לשלם עשרת אלפים אירו ממיטב כספו (או ממיטב כספם של משקיעיו) ולהירשם לטורניר ההיי-רולר. הוא סיים במקום הראשון (או כמו שאנחנו קוראים לזה, "הדביק") וזכה בחצי מיליון אירו. אני משתעשע במחשבה שאילולא הייתי מדיח אותו מהטורניר הקטן, הוא לא היה זוכה בגדול. הנה מה שהיה לו להגיד לי בתגובה:
קאסוף משמש כשגריר של אחד מבתי הקזינו הגדולים באנגליה ומוזמן לאירועי פוקר ומשחקים ברחבי העולם, עליהם הוא מקבל לא מעט כסף. הוא גם מעביר הרצאות, נותן שיעורים פרטיים, מייצר מעט תוכן ביוטיוב ויש לו אפילו ליין בגדים קטן. קאסוף הצליח לייצר הכנסה מהפוקר שלא דרך המשחק עצמו על ידי כך שבידל את הצלחותיו, מינף ומיתג אותן בצורה שאי אפשר לפספס.
בדומה לקאסוף, המטרה המרכזית שלי ל-2018 תהיה ייצור הכנסה קבועה הקשורה לפוקר שאינה דרך המשחק. אני מאמין שהתחפושות נותנות לי חשיפה ובידול בעולם הפוקר הישראלי והעולמי, שהשנה גם יתורגמו לכסף, בעיקר על ידי יצירת תוכן. לכן גם בחרתי להתמקד באירועי פוקר שזוכים לחשיפה תקשורתית. בבוקרשט, בזכות תחפושת הארנב (שאיתה גם זכיתי בטורניר ברוטרדם לפני מספר חודשים) שיחקתי שלוש שעות בשולחן המצולם באירוע היוניבט ובהחלט עשיתי שם שמח. בסיום המשחק אחד השדרים אפילו אמר לי: "יופי של שואו נתת שם עם התחפושת וכל הדיבורים, ממש נהנו ממך".
אז בפעם הבאה שנשחק ביחד ותשאלו את עצמכם מי זה האהבל הזה שלובש תחפושת של קקי, ארנב או דרקון, תדעו שיש לכך סיבה טובה.
"טוב, סיקרנת אותי, אדון ארנב", אמרה השחקנית. "אם במקרה אתה מגיע בשבוע הבא לפסטיבל בפראג, אשמח לשבת איתך לאיזה דרינק".
בוקרשט - השורה התחתונה
אז איך אני מסכם את בוקרשט, שהייתה כאמור התחנה הראשונה במסע שלי?
מספר טורנירים: 4. עלות כוללת: 2,200 אירו. החדשות הרעות: באף טורניר לא נכנסתי לכסף (כזכור, 12 אחוז מהשחקנים בכל טורניר נכנסים לכסף, כלומר יוצאים ברווח). החדשות הטובות: הצלחתי לצאת מאוזן לגמרי.
איך זה קרה? בעולם הפוקר יש לא מעט שחקנים שמחליפים אחוזים עם חברים/קולגות בכל טורניר - כלומר משקיעים אחד בשני אחוז מסוים, גם בשביל הכיף ובעיקר כדי להגדיל את סיכוי הזכייה בכסף. במקרה שלי הפעם, חברי/שותפי דור ואני החלפנו בינינו 20 אחוז, לכן הייתי זכאי ל-20 אחוז מכספי הזכייה שלו. לשמחתי בבוקרשט הוא הגיע רחוק בשני טורנירים ו"חילץ" (הציל) את ההפסדים שלי. בשביל זה יש חברים.
מייד אין איזראל
כמו שאולי שמתם לב בסרטון שאיתו פתחתי את הבלוג, אני מתחרה תחת שם אחר ועם דגל בריטניה. ואכן, "למה קוראים לך בן" היא השאלה ששואלים אותי הכי הרבה. תופתעו לשמוע, אבל לכל מי שהוא לא ישראלי קשה מאוד לבטא את השם אייל. וכשלא יודעים לבטא את שמכם גם לא זוכרים אותו. שם המשפחה הקודם שלי היה בן שמחון אז בחרתי בשם "בן" שאיתו אני משחק בחו"ל. שם במה שכזה.
"ולמה אתה לא משחק תחת דגל ישראל"? ובכן, אני מטייל בעולם עם דרכון זר שאיתו אני גם נרשם לתחרויות. מבחינה ביטחונית העובדה שאני לא מזדהה כישראלי בחו"ל קצת מרגיעה את ההורים שלי. על אחת כמה וכמה כשאחד היעדים הבאים במסע שלי הוא מרוקו.
אבל עזבו אתכם ממרוקו עכשיו. התחנה הבאה - פראג!
מוזמנים לעקוב אחריי גם בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
