פנייה נרגשת ליעקב שחר
יענקל'ה היקר, אין לי מילה רעה להגיד עליך, באמת. רק בקשה אחת מכל הלב, תוריד את התקציב המטורף ואת מפלס הלחץ כדי להחזיר את השפיות למועדון. אפשר להגיד לשחקנים שזה בסדר שנסיים במקום השישי, כי אף אחד לא מצפה מהם להיות אלופים. שמור את הכסף המיותר בצד, ותשקיע אותו כשיגיע הזמן
יש לי הצעת עבודה חלומית בשבילכם: בואו לאמן את מכבי חיפה. תקבלו צ'ק פתוח מיענקל'ה שחר לרכש, תנאים מצוינים, משרד, רכב חברה, משכורת מעולה שנכנסת כמו שעון ואת כל המעטפת שאתם רק יכולים לדמיין. נשמע טוב? נשמע מעולה, נכון? הרי כולנו רואים את החילופים של גיא לוזון מקילומטרים, את הפס שצריך למסור עוד לפני שהוא מתבצע, את החילופים חצי שעה מראש והרשימה עוד ארוכה.
תנו לי רגע להתערב בחלום הזה, אתם תיכשלו. לא משהו אישי, אני בטוח שיש הרבה אנשים שבאמת מבינים כדורגל (לצד הרבה יותר אנשים שלא) ומאמינים שהם יכולים "להוציא את הקבוצה מהבוץ" או אמירה אחרת באותו סגנון, אבל המציאות שמכבי חיפה נמצאת בה היום פשוט לא תיתן לזה לקרות. המציאות היום במכבי חיפה חזקה יותר ממכם, ממני, מגיא לוזון, מרוני לוי (שלוש אליפויות רצוף) מרנה מולנסטיין (בנה עם אלכס פרגוסון שושלת של אימפריה אירופית) ואני לא אתחיל למנות (לא כרגע) את רשימת השחקנים שהגיעו וניסו להושיע עם השנים.
שחקני מכבי חיפה מתוסכלים(צילום: עוז מועלם)
המציאות הכואבת שקיימת היום במכבי חיפה היא של לחץ אטומי, מבפנים, מבחוץ ומכל כיוון שרק תבחרו. אין "חיידק" או "קללה" בקבוצה הזאת. אין שבע שנים רעות או שטות כזאת או אחרת. הדבר היחיד שגורם למועדון הגדול הזה להפוך לאפור ולחלש הוא הלחץ. לא מדובר בלחץ רגיל, ואפשר לראות הרבה דוגמאות ללחץ הלא הגיוני הזה, כולן עם אותו דפוס – אפשר לראות את נטע לביא, שכשהגיע לבוגרים ועוד לא ידע לאיפה הוא נכנס, שיחק עם ביטחון ושקט שגרמו לו להידמות לבירם כיאל בימים היפים שלו. אבל אז עברו כמה שבועות וחודשים, והלחץ התחיל לאכול אותו ולהוריד לו את הביטחון והיכולת. אפשר לראות את מארק וליינטה שבא מליגה קצת יותר טובה משלנו, שיחק טוב, אבל מהר מאוד הבין לאן הוא הגיע ועם ההבנה הגיעה גם היכולת בהתאם. את אותו מסלול עשו אלכסנדר סטנוייביץ', מוחמד קמארה, מולנסטיין, עמית זנטי, בויאן שראנוב, ויאם עמאשה, עטאא ג'אבר ועוד רבים וטובים שמה לעשות, הם רק בני אדם, ועל אותו מסלול בלתי נמנע יעלו גם מאור בוזגלו, סינטאיהו סלליך ומוחמד אלאש אם נמשיך ככה.
לא קונים את הסיפורים של השחקנים והמאמנים האלה? מספיק להסתכל במשחק נגד נתניה על המצבים של ניקולה רוקאביציה וקלאוס מול השער ולהבין שכל שחקן שעוד נשאר לו איזה תא מוח בודד שמסוגל לחשוב בהיגיון, הוא היה מוסר את הכדור לשער בטוח, אבל זאת המציאות (שמגובה אגב במחקרים, תבדקו אותי), שמראה לנו שכשיש לחץ גדול מאוד על שחקן, אפילו תא המוח האחרון נוטש את הספינה, ופעולות שנראות כל כך קלות וטריוויאליות, הופכות למדע טילים.
בתור אוהד שכל משחק מחדש חושב שהוא עומד לדמם מהעיניים, יש לי שתי בקשות, תחינות, משאלות, איך שתרצו לקרוא לזה. הראשונה היא למר שחר (הלוואי שזה יגיע אליו לשולחן והוא יקרא את זה, הלוואי). אין לי מילה רעה להגיד, באמת. להוציא מהכיס שלך את הסכומים שאתה הוצאת על מועדון כדורגל, ולשנות את ה־DNA למועדון הכי אירופי בישראל, זאת באמת גדולה. אבל כן יש לי בקשה אחת אליך. שחרר, בבקשה. חלילה לא מהקבוצה, אלא מהניסיונות החוזרים ונשנים להחזיר את הגדולה תוך עונה אחת או שתיים עם תקציבים מטורפים שרק הולכים וגדלים, מפתחים ציפיות, ותורמים ללחץ הבלתי הגיוני הזה שיש על המאמן והשחקנים. הרי בסופו של יום, לא צריך תקציב של 90 או 100 מיליון כדי להשתחל לפלייאוף העליון, נכון? גם לא עבור מקום רביעי, הרי בשביל זה מספיקים 50 מיליון, ואפילו פחות.
אני מבקש מכל הלב, תוריד את התקציב, ואת המפלס הלחץ. עונה או שתיים שיחזרו את השפיות שקצת אבדה בדרך, של לתת לרוב שחקני הנוער לשחק בליגה, ולהגיד להם שזה בסדר שנסיים במקום השישי, כי אף אחד לא מצפה מהם להיות אלופים. שמור את הכסף המיותר בצד, ותשקיע אותו כשיגיע לקבוצה שתשקיע אותו. תשקיע אותו בחיזוקים בשלב בתים בליגה האירופית או האלופות (בטוח שביום מן הימים נחזור לשם). בקשה אחת, רק לשחרר. טיפה.
השנייה היא לחבריי האוהדים המסורים, אני מעריך אתכם מאוד. אתם באים למשחקים (אני גם שם איפשהו ביניכם), מעודדים גם כשהקבוצה משחקת כדורגל שנותן לך חשק לעקור לעצמך את העיניים, והאמת, שלפעמים נראה שהדבר היחיד שעדיין מחזיק את הדופק של הקבוצה הזאת זה אתם. אבל יש לי בקשה גדולה, אפילו מאוד גדולה מכם. שחררו. כן, גם אתם. אני, כמוכם, כל משחק מחדש רוצה שהקבוצה כבר תתפוצץ, אבל לצערי זה לא הולך לקרות. וגם אם זה יקרה, זה יהיה רגעי ולא יחזיק מים. כדי להחזיר את הימים של מכבי חיפה הכי גדולה בארץ, של מכבי חיפה של ליגת האלופות ושל השערים בצרורות, אתם חייבים לשחרר את מפלס הלחץ. כן, גם אם זה אומר לא לבוא לכל המשחקים.
המציאות היא פשוטה אבל קשה – כל עוד השחקנים שלנו ימשיכו לשמוע שריקות בוז על יכולת, כל עוד נצפה מהם ליותר ממה שהם יכולים לעשות באותו רגע, אף שחקן שיבוא לא יוכל לשחק את הכדורגל שאנחנו רוצים לראות. חייבים לשחרר את העצבים והתסכול – לבוא לתמוך בקבוצה, וכשלא הולך, אז אולי לא לתמוך, אבל בטח לא לשרוק בוז ולצעוק תתפטר. שש שנים לימדו אותנו שזה לא עוזר לאף אחד.
אני מאמין שאני לא היחיד שחושב ככה, אבל לפעמים בחיים התשובות הפשוטות, שממש נמצאות מולנו, הן אלה שאנחנו הכי מפחדים מהן. אני כבר לא מפחד מהתשובה הזאת, והיא חד משמעית התשובה הנכונה. (חוץ מזה, שש שנים אנחנו מנסים, אולי ננסה משהו אחר?). אוהדים יקרים וטובים שחושבים כמוני – אל תשתקו, זה הזמן שלכם לעשות מעשה ולקחת את הקבוצה שלנו בידיים. תפיצו את כתבה הזאת לכל האוהדים שאתם מכירים, ושהם יפיצו לאוהדים שהם מכירים. בבקשה, רק תשחררו. טיפה.
לפנייה לכתב/ת 
יעקב שחר
צילום: עוז מועלם
מומלצים
