השופט החדש בעליון אישר הריסת בית מחבל
פסק הדין של יוסף אלרון זכה לשבחים בקרב אנשי ימין, שחשים כי התעקשותה של שרת המשפטים שקד על מינויו כבר מתחילה להשתלם. מה היו נימוקי דעת המיעוט של מני מזוז?
סוגיית הריסות בתי מחבלים שביצעו פעולות טרור מעסיקה רבות את המערכת המשפט. שוב ושוב עולים שיקולים בדבר הצורך באמצעי ענישה והרתעה שימנעו ממפגעים נוספים לצאת לפיגועים, אל מול שלילת הסנקציה הזו בפורום משפטים בינלאומיים בטענה שמדובר בענישה קולקטיבית ולא מידתית הפוגעת בחפים מפשע ולא באמת מרתיעה אף אחד.
בשבוע שעבר נדרש בג"ץ פעם נוספת לעניין, הפעם בעתירה שהוגשה נגד ההחלטה להרוס את ביתו של המחבל החשוד ברצח ראובן שמרלינג ז"ל בכפר קאסם בתחילת ספטמבר. את העתירה הגישו הוריו של המחבל, בני משפחת אבו אלרוב מהכפר קבטיה שבצפון השומרון, שביקשו למנוע את הריסת ביתם.
שלושה שופטים דנו בעתירה: יוסף אלרון, אורי שוהם ומני מזוז. פסק הדין, שדחה את העתירה, נכתב על ידי אלרון, שזהו פסק הדין הראשון שלו כשופט עליון שמתפרסם. בעוד שאלרון ושוהם תמכו בהריסת הבית, השופט מזוז התנגד להריסה ונותר בדעת מיעוט. בסוף השבוע שעבר ההריסה יצאה לפועל.
כצפוי, פסק הדין של אלרון זכה לשבחים בקרב אנשי ימין, החשים שהתעקשותם של שרת המשפטים איילת שקד ויו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה על מינויו, בניגוד לדעתם של שופטי העליון, כבר מתחילה להשתלם.
ההחלטה על הריסת הבית התקבלה מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום). כמו בעתירות קודמות, גם הפעם העותרים טענו שהריסת הבית היא פעולה אסורה ובלתי חוקית הפוגעת בזכויות יסוד של חפים מפשע ומהווה ענישה קולקטיבית המנוגדת למשפט הבינלאומי. העותרים טענו עוד כי לא הוכח שהריסת בתי מחבלים משיגה את התכלית ההרתעתית שבבסיס התקנה, ושהיא רק מלבה את העוינות והשנאה ומעודדת מפגעים נוספים, ולכן אין הצדקה לאשר אותה.
הפרקליטות, שייצגה את המפקד הצבאי בשטח, טענה מנגד כי הריסת הבית דווקא עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט הבינלאומי והחוקתי בישראל, וכי מדובר בצעד מידתי ומוצדק שיש בו תועלת רבה בהרתעת מפגעים פוטנציאליים.
השופט אלרון נמנע מלדון בסוגיות העקרוניות בעניין הסמכות להוציא צווי הריסה לבתי מחבלים מכוח תקנה 119, וזאת משום שלדבריו העניין נדון די והותר בעבר וההלכה ברורה. לפיכך הוא דן רק בנסיבות הספציפיות של משפחת אבו-אלרוב ודחה את כל טענותיהם. תחילה הוא קבע כי השתכנע שהבית המועמד להריסה הוא אכן הבית שבו התגורר המחבל, ושהפיגוע בוצע על רקע לאומני, ולבסוף קבע כי גם אם בני המשפחה לא היו מודעים לכוונותיו החבלניות של בנם, הרי שהדבר לא מטה את הכף לטובת התערבות בשיקול דעתה של מערכת הביטחון.
"אין בעובדה שבני המשפחה לא ידעו על כוונותיו הזדוניות של המפגע כדי להצביע על פגם מהותי שנפל בשיקול דעתו של המפקד הצבאי", קבע. "נוכח התכלית ההרתעתית שבבסיס התקנה, המכוונת גם כלפי ציבור המפגעים בכוח וסביבתם, מודעות מצד דיירי המבנה המיועד להריסה לכוונותיו של המפגע איננה תנאי הכרחי לביצוע הצו".
"עמדתי היא", הוסיף, "כי כאשר הוכיח המפקד הצבאי שקיים אפקט הרתעתי ראוי ומשמעותי, כבענייננו, הרי שאין להתערב בהחלטת הרשויות המוסמכות לעשות שימוש באמצעי זה... נקיטה באמצעי הרתעתי מעצם טיבה אינה מן ההחלטות הקלות, והיא מעוררת דילמות רבות, משפטיות ואתיות, אשר למרבה הצער אנו נדרשים להן מעת לעת. עם זאת, אין להקל ראש גם בצרכי ההרתעה. גלי הטרור באים בזה אחר זה ומשנים את פניהם ודרכי פעולתם, ומכאן ההכרח במתן אישור לשימוש באמצעי זה, בכפוף לסייגים והגדרים המנויים בפסיקה. ההסלמה הביטחונית שחלה במרוצת השנתיים האחרונות, מלמדת על קיומו של יסוד איתן לטענה כי השימוש בצו יש בו כדי להוות אמצעי הרתעתי בעל משמעות רבה, ובסופו של יום – לשמירה על בטחון הציבור ושלומו".
השופט אורי שהם, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי ומי שצפוי לפרוש לגמלאות בתוך שלושה חודשים, הצטרף לעמדתו של אלרון. "נראה בעיניי", קבע, "כי המשיב הפעיל את שיקול דעתו בסבירות ובמידתיות, ואינני רואה מקום להתערב בהחלטתו".
השופט מני מזוז, שדעתו נגד הריסות בתים ידועה עוד מתקופת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, סבר שיש לקבל את העתירה ולהימנע מהריסת הבית. "אני סבור כי צו ההחרמה וההריסה שהוצא נגד ביתם של העותרים אינו עומד במבחן הדין, ולמצער אינו מידתי, ועל כן דינו להיבטל", קבע.
מזוז הצר על כך שבית המשפט העליון מתחמק מדיון אסטרטגי ואמיץ בנושא הריסות בתים ולכן פסיקותיו שמרניות בעניין זה. "איני שותף לעמדה שההלכה הפסוקה בעניין ברורה", כתב. "כבר הבעתי לא פעם את דעתי כי הפעלתה של תקנה 119 מעלה שורה של שאלות משפטיות קשות, הן בהיבט של המשפט הבינלאומי הפומבי והן בהיבטים של המשפט החוקתי והמשפט המינהלי הישראלי, אשר להשקפתי לא זכו עד כה לבירור מספק ועדכני בפסיקתו של בית משפט זה.
"אני סבור שיש לבחון את הפעלת הסמכות לאור עקרונות יסוד המתחייבים הן מעצם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ('איש בחטאו יומת') ומדינה דמוקרטית, והן נוכח עקרונות משפטנו החוקתי, בעיקר בהיבטים של מידתיות, כמו גם לאור ערכים אוניברסליים. עקרונות אלה כולם מחייבים לדעתי את המסקנה שלא ניתן לנקוט בסנקציה מכוח תקנה 119 כלפי בני משפחה בלתי מעורבים, וזאת ללא קשר לחומרת האירוע ולתכלית ההרתעתית שביסוד השימוש בסמכות.
"לא למותר להעיר כי דומה שהעיקרון התנ"כי של 'איש בחטאו יומת' הוא אביו הרעיוני של האיסור במשפט הבינלאומי על ענישה קולקטיבית. לדעתי, סנקציה המכוונת עצמה לפגיעה בחפים מפשע, אינה יכולה לעמוד, וזאת בין אם נראה בכך פגם של פגיעה בזכות, חריגה מסמכות, אי סבירות או העדר מידתיות. נוכח כל האמור, לו דעתי נשמעה, היינו מקבלים את העתירה ומבטלים את צו ההריסה", קבע מזוז בדעת המיעוט.
לפנייה לכתב/ת 
