מתנת חג המולד של טראמפ
הימנעותו של הנשיא האמריקני מקביעת גבולות משאירה לפלסטינים פתח לשוב לשולחן המו"מ, אך גם אבו מאזן מבין: טראמפ לא יחזור בו ואין מה להשיג מאלימות. אחרי הצעד שבבירור משמח את ישראל, ירושלים תצטרך לדעת לבלוע בשקט הכרזות עתידיות שינעמו יותר לפלסטינים
הכרזתו אמש (יום ד') של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ על ירושלים כבירת ישראל היא אקט היסטורי ששום מחאה ערבית לא יכולה להחזיר לאחור. ההכרזה מקדמת את ההכרה הבינלאומית במדינת היהודים שירושלים היא בירתה, ובכך היא קובעת עובדה שבמוקדם או במאוחר גם מדינות אחרות בעולם, וגם מדינות ערביות, יישרו איתה קו.
צריך עם זאת לשים לב שהנשיא טראמפ לא דיבר על ירושלים הבלתי מחולקת, אלא על ירושלים אבסטרקטית, ואף ציין שהוא אינו קובע את הגבולות המוניציפליים של ירושלים כבירת מדינת ישראל וגם לא את גבולות הקבע של המדינה היהודית. ההימנעות מקביעות בנושאים האלה היא מכוונת ונועדה להדגיש שדונלד טראמפ עדיין לא נסוג בו מכוונתו לגבש את "עסקת המאה" לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ההימנעות מקביעת גבולות ירושלים וגבולות ישראל נועדה לאפשר לפלסטינים ולמדינות ערב אחרי תקופת מחאה מסוימת לחזור ולהשתתף בניסיון להחיות את התהליך המדיני. זו בדיוק הסיבה שבגינה גם ציין טראמפ שהפתרון שהוא רואה לנגד עיניו הוא שתי מדינות לשני עמים, "אם שני הצדדים ירצו בכך". בכך הוא מזכיר קביעה קודמת שלו בפגישתו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית הלבן שבה אמר כי שתי מדינות לשני עמים או מדינה אחת לשני עמים, שניהם מקובלים עליו, אם שני הצדדים ירצו בכך. הפעם הוא השמיט את האופציה למדינה אחת ודיבר רק על שתי מדינות לשני עמים.
ההודעה כמובן נועדה גם לאוזני הבוחרים היהודים ואולי יותר מכולם לאוזניו של חתנו ג'ארד קושנר, השגריר פרידמן ומנהיגים יהודים – שהוא זקוק לתמיכתם בתקופה הלא פשוטה שהוא עובר כעת בבית הלבן.
אבל יכול להיות שההצהרה הנעימה כל כך לאוזניים ישראליות, ובצדק, היא חלק מאסטרטגיה מזרח תיכונית גדולה יותר שבה טראמפ מתכוון, כפי שאמר במפורש, לעשות דברים אחרת מקודמיו. ייתכן שההכרזה נועדה להכשיר אפשרות שבהמשך הוא יאמר דברים שינעמו יותר דווקא לאוזניהם של הפלסטינים, ואשר ישראל תצטרך לבלוע בשקט מפני שהיא כבר קיבלה את שלה.
לפלסטינים אין מטרה מעשית שאפשר להשיג ממהומות
אבל הסוגיה שמעסיקה יותר מכול את אזרחי ישראל היא מה תהיה תגובת הפלסטינים ותגובת העולם הערבי. רמז לכך אפשר לראות בנאום התגובה של אבו מאזן על הכרזת טראמפ; הנאום היה אפולוגטי וכועס, אבל לא הכיל שום איום ושום קריאה לאלימות, ואפילו לא למחאה עממית. אחת הסיבות לכך היא שאבו מאזן מבין מה שכנראה גם אזרחים פלסטינים רבים מבינים וכך גם מנהיגים ערבים: המעשה כבר נעשה, ונשיא ארה"ב לא יחזור בו מההצהרה גם אם העולם הערבי יבער ותפרוץ מלחמה עם ישראל.
בניגוד לאינתיפאדת המגנומטרים, כאן אין מטרה מעשית שאפשר להשיג באמצעות מהומות ואלימות רחוב. המעשה כבר נעשה, ואבו מאזן גם הקפיד לציין שהוא לא משנה דבר בשטח. אבו מאזן צודק כמובן בהכרזתו זו וסביר להניח שהפלסטינים יבינו את הרמז ויסתפקו בצעדי מחאה מדיניים ובהקפאת התהליך המדיני והיחסים עם ארה"ב, אבל אם יורשה לי לנבא – גם זה לא יארך זמן רב והדברים יחזרו לקדמותם.
אלו הן ההערכות עד כאן, אולם במזרח התיכון, צעד או אמירה לא שקולה, או רקטה שיירה גורם סורר, עלולים לשנות את התמונה מן הקצה אל הקצה, ולכן חייבים לחכות עוד כמה יממות כדי לראות איך השטח יגיב. יום שישי הוא המבחן הקרוב לתגובת הפלסטינים על "הצהרת בלפור" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
כך או כך, טראמפ לא יעביר בקרוב את השגרירות לירושלים. הוא אמנם הצהיר שהנחה את מחלקת המדינה לכך, אך גם חתם על הצו שמעכב את ההעברה בחצי שנה והביצוע יחכה כמה שנים. להכרזתו יש כרגע רק משמעות סמלית, אבל גם לסמלים יש משמעות.
לפנייה לכתב/ת 
