איך זה כשכוכב אחד לבד מעז
ברדלי ביל התפוצץ עם 51 נקודות נגד פורטלנד, ונתן לוושינגטון סיבה להאמין שאפשר לעשות דברים יפים גם בלי ג'ון וול הפצוע
וושינגטון מפתיעה לטובה. אחרי שהוויזארדס כמעט הדיחו את בוסטון בחצי גמר המזרח, הם כמעט ולא עשו שינויים ונראה כאילו הם מסתפקים במקום טוב באמצע, מוותרים על נסיון לאיים על הגדולות, אפילו רק במזרח. ב-9 משחקים בלי ג'ון וול הם עומדים על מאזן 4:5, אבל בלילה הלפני אחרון נראה היה כאילו הם מתפרקים, כשספגו ביוטה הפסד ב-47 הפרש.
מעבר לכך, רק לפני 10 ימים, בבית, הם שמטו יתרון גדול והתאיידו בסיום מול פורטלנד, לכן הציפיות מהמשחק בפורטלנד היו בהתאם. סקוט ברוקס היה קונה הפסד "צנוע", רק שהקבוצה שלו לא תמשיך להתפרק. הדקות הראשונות נראו כמו המשך ההתרסקות. פורטלנד נראו כאילו הם יכולים לקלוע בצד אחד ולעצור בצד השני כאוות נפשם. נקודת האור היחידה הייתה ברדלי ביל, בזמן ששאר הקבוצה נראתה עדיין תקועה ביוטה). בפורטלנד, דמיאן לילארד ויוסוף נורקיץ' החליפו אסיסטים כאילו הם באימון מול קבוצת הקולג' המקומית.
איכשהו, הוויזארדס הצליחו לשמור על קשר עין ולא נתנו להם לברוח, אבל הייתה תחושה שזה רק עניין של זמן. סל שדה ראשון של מישהו חוץ מביל הגיע רק אחרי 4:40 דק', גורטאט בצבע, מריבאונד התקפה, מהחטאה של פורטר. האסיסט הראשון אחרי 5:30 דק', גורטאט לביל. למזלם, ההגנה שלהם הייתה בסדר גמור בתחילת המשחק והתעלתה בהמשך, אבל הם נראו כמו נחש שכרתו את ראשו. ממשיך להתפתל, אבל לא יכול להכיש.
ברבע השני הייתה רק קבוצה אחת על הפרקט, ואז התחילה הבריחה של וושינגטון. ביל היה המוציא לפועל העיקרי. הוא שבר את שיא הקריירה שלו, 51 נקודות, וגם שבר את שיא הנקודות לאורח של פורטלנד, שהיה שייך לקארים עבדול-ג'באר (49, 1972, במדי מילווקי). עכשיו ביל צריך לעבוד על המשכיות ויציבות, ולהוכיח שזה לא היה ערב חד פעמי. איחולי החלמה לנורקיץ' שנחת לא טוב על הרגל לקראת הסוף, וכמובן, לג'ון וול. חבר, אתה חסר.
לפנייה לכתב/ת 
