לא תקין

בשבועות האחרונים השתנו הכללים. גברים שהטרידו נשים, גם אם מעשיהם לא חצו את הרף הפלילי, עלולים למצוא את עצמם ואת מעלליהם מרוחים על פני העמודים הראשונים של העיתונים, במהדורות החדשות וברשתות החברתיות. הבנות כבר לא שותקות. מי שמוריד את המכנסיים שלו בלי שהוזמן לכך עלול למצוא את עצמו באור הזרקורים בלי מכנסיים. מה שהיה נסבל בעבר, כבר לא תקין היום.

אבל איך זה שלא שמענו הרבה על מקרים הפוכים? על נשים בעמדות כוח שכפו את עצמן בגסות על גברים צעירים ונאים? עם כל הכבוד ליוסף ולאשת פוטיפר, זה קורה פה ושם אבל זה נדיר. אם כך, האם יש משהו שונה באופן מהותי במיניות הגבר בהשוואה למיניות האישה? זאת השאלה שעליה אנסה לענות כאן.

התשובה הקצרה שלי היא "כן, ועוד איך". אבל מי שטוען – כמוני – שחלק מן ההבדלים בפסיכולוגיה הטיפוסית של שני המינים נובעים מן הביולוגיה, ושההבדלים הביולוגיים האלה מעורבבים לבלי הפרד עם ההבדלים הסביבתיים, זוכה היום למקלחת צוננת במיוחד. אחת מתופעות הלוואי של אופנת התקינות הפוליטית החדשה היא האיסור לדבר על הבדלים ביולוגיים בין המינים, פרט להבדלים בין איברי המין שלהם. אם יש הבדלים פסיכולוגיים בין המינים, הם נחשבים היום לתוצאה של "הבניה חברתית" ותו לא. גנטיקה – Out, לימודי מגדר – In.

מדוע זה כך? לדעתי, משתי סיבות עיקריות. ראשית, ההבדלים בין איברי המין של גברים ונשים הם דיכוטומיים: או שיש לך איברי מין של גבר, או שיש לך איברי מין של אישה, וכמעט אין איש באמצע. בניגוד לכך, אין אף תכונה מוחית או נפשית של גברים ונשים שהיא דיכוטומית. לכל כלל – למשל, שרוב הגברים נוטים להיות אגרסיביים מבחינה גופנית יותר מרוב הנשים - יש גם יוצאים מן הכלל. יש נשים אגרסיביות, ויש גברים רכים כאלה. הסטריאוטיפים "נשי" ו"גברי" לוקחים הבדלים ממוצעים והופכים אותם לתגיות מגדריות, והתגיות האלה יצאו מן האופנה.

אבל הסיבה השנייה, והחשובה יותר, שבגללה אסור לדבר היום על הבדלים ביולוגיים בין המינים, היא קללת הדרוויניזם החברתי. זוהי רעה חולה שנובעת מבלבול, לפעמים תמים ולפעמים מיתמם ומרושע, בין ביולוגיה לסוציולוגיה – בלבול בין מה שיש לבין מה שראוי שיהיה.

דוגמה מגעילה במיוחד היא המשפט "Boys will always be boys" – בנים תמיד יהיו בנים. מי שאומר כך אומר בעצם: "לנו הגברים יש נטייה מולדת לתוקפנות מינית, ולכן אתן צריכות לסלוח לנו, בנות. זה לא מרוע לב – כך ברא אותנו אלוהים".

מה אני חושב על זה? בשתי מילים – חרְטה־ברְטה. נכון שלרוב הגברים יש תשוקות ומאוויים שאינם נותנים להם מנוח, ואינם תקינים פוליטית ומוסרית. נכון גם שלפחות באופן חלקי המאוויים האלה הם תוצאה של השפעת הורמוני מין זכריים על המוח המתפתח. אבל מכאן ועד לאמירה שאם זה כך אז זה בסדר לנהוג כך כי זה "טבעי", רב המרחק – כמו המרחק שבין בית הנשיא לכלא מעשיהו.

מה שהופך אותנו לאנושיים הוא לא התנהגות "טבעית" וספונטנית, אלא הנטייה והמחויבות ללכת נגד הטבע: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד', ז'). למיניות הגבר יש באופן טבעי צדדים אפלים. לא אצל כל הגברים, אבל אצל רובם. ולמרות שלא תקין פוליטית להגיד את זה, ההבדלים בין מיניות הגבר למיניות האישה הם לפחות בחלקם "ביולוגיים", והם לא הולכים לשום מקום.

הפסיכולוג דיוויד בס, שחקר את המיניות ואת מנהגי החיזור של יותר מ־10,000 גברים ונשים ב־37 תרבויות שונות, הגיע לבסוף למסקנה ש"רוב ההעדפות, האסטרטגיות וההתנהגויות המיניות שלנו מחווטות במוח". אם כך, האם אני אומר ש"בנים תמיד יהיו בנים"? ממש לא. ההפך הוא הנכון – התרבות האנושית נולדת במקום שבו אנו משתלטים על הדחפים והיצרים שלנו.

לפני כמאה שנים העמיד זיגמונד פרויד בפני התרבות האירופית של זמנו מראה. מן המראה הזאת השתקפו פנים מפחידות. כמעט כל גבר, אמר פרויד, מתמודד לפעמים עם דחפים לרצוח ולאנוס. אירופה התחלחלה. הנאצים, שהפכו את הדרוויניזם החברתי לאידיאולוגיה מפלצתית, שרפו את ספריו של פרויד בכיכרות של וינה וברלין. אבל הוא צדק.

התופעה הנוראה והעתיקה של זנות, שקיימת בתרבויות רבות, נובעת גם היא מן ההבדל המהותי שבין מיניות הגבר למיניות האישה: גברים רבים מסוגלים ורוצים לקיים יחסי מין עם נשים שאינם אוהבים כלל, והם גם מוכנים לשלם בשביל זה. אם יש משהו שנשים רבות מאוד אינן יודעות על מיניות הגבר, זאת העובדה שאצל גברים רבים מין ואהבה הם שני דברים שונים, שיכולים להיפגש, אבל יכולים גם לא. יש גם גברים בזנות, אבל הלקוחות שלהם אינן נשים, אלא גברים אחרים.

אחד העלבונות שנהוג להטיח בגברים הומוסקסואלים הוא שהם מקיימים יחסי מין בכפייתיות ומחליפים פרטנרים מיניים כמו שמחליפים גרביים. מבחינה עובדתית זה נכון לפעמים, אבל לדעתי זה כך לא מפני שהם הומואים, אלא מפני שהם גברים! גם גברים סטרייטים רבים היו נוהגים כך אם הנשים היו מוכנות "לזרום" איתם, אבל בדרך כלל הן לא. כששני הפרטנרים המיניים הם גברים, הכל פתוח ואין מה שיעכב.

גם התופעה ה"טהורה" והמהוללת של התאהבות ממבט ראשון, שבה נפגשות מיניות ואהבה, מקורה, לדעתי, בהבדל גדול – לא מוחלט – בין מיניות הגבר למיניות האישה. גברים נוטים הרבה יותר מנשים להתאהב ממבט ראשון. מדוע? כי גברים מסוגלים להתאהב בתמונה, בפרצוף יפה, בגזרה נאה, בלי מילים ובלי הקדמות. רוב הנשים, לעומת זאת, יכולות לראות ממבט ראשון שגבר מסוים הוא חתיך או מושך, אבל בשביל להתאהב בו הן צריכות להכיר אותו קצת – לפחות כמה משפטים, כמה מילים, משהו.

אז מה השורה התחתונה? השורה התחתונה היא שמיניות הגבר אינה דבר נחמד. בכלל לא. רוב הגברים מסוגלים לחוש ריגוש מיני, ולשאוף בעקשנות לקיים קשר מיני, עם נשים שאינם אוהבים כלל. ככה זה, וצריך להשתלט על זה. נקודה.

yovell.office@gmail.com