את יניב היום אתם יכולים לאתר ביוטיוב כ'ג'ריקו' אבל עוד הרבה קודם הוא נולד במרילנד, לאב אמריקאי ממישגן ואם ישראלית מפתח תקווה. "אני זוכר את ימי הקיץ בהם נהגתי לבלות בישראל. אני זוכר שזה נראה לי מקום קסום, שבו איש אינו עובד והולך לבית ספר. זה היה המקום הכי משמח בשבילי".

עוד בימי התיכון הקים להקה, אחרי שלטענתו אביו אילץ אותו ללמוד גיטרה. “הקמנו להקה ששמה היה "ג'ודה בלו", להקת רוק יהודית ועשינו כיף, הרגשתי שאני כוכב, הופענו במרילנד, בניו ג'רזי, בניו יורק. זה היה ממש ענק בשביל להקת תיכוניסטים. אז, הדבר הכי מגניב בשבילנו היה לעזוב את בית ספר וללכת להופיע בניו יורק".

את ה'גיגים' של הלהקה היה זה יניב שתכנן, כשנהג לשלוח אימיילים בשמות בדויים או להתקשר לבעלי המועדונים ולהציג את עצמו כמנהל הלהקה. למרות הנסיקה המפתיעה, הופמן החליט לעזוב ולנסוע לישראל לשנה. "התכוונתי ללמוד בישיבה ולהתפרנס מלימוד אנגלית בבית שמש. לא לקח זמן רב עד שהבנתי שלא אהבתי את חוית הישיבה, זה היה מאוד לחוץ בשבילי ולא הייתי מוכן למסגרת כזו. זו לא הייתה מסגרת הלימודים שקיווויתי שזו תהיה".

"החלטתי לחזור". ג'ריקו

עם המסקנה הנחושה הזו, הוא מגיע להחלטה מפתיעה וחותך לתאילנד לכמה חודשים. "דווקא שם, ידעתי להתקרב לדת ממקום שיותר דיבר אלי. בתאילנד הכרתי את חב"ד. לימדו אותי פעם ראשונה על חסידות ונשמה ומה שרציתי לקבל וזה דיבר אלי מאוד”.

הקרבה לחב"ד החזירה אותו לישראל והפעם ללימודי חסידות בצפת. אבל שוב, בתום כמה חודשים ואחרי שכבר אימץ את הזקן המסורתי של חסידי חב"ד החליט לחזור לניו יורק והפעם ללימודי מיוזיק ביזנס ב-NYU. "הרגשתי שמשהו חסר לי. בינתיים אחד מחברי הלהקה שלי הקים להקה חדשה שהפכה מאוד מצליחה בקרב יהודי ארה"ב והחלטתי לחזור”.

עושה רושם שליניב יש תהודה פנימית שכולנו רק יכולים לחלום עליה. הוא קשוב לעצמו ולא נותן לעצמו להישאר ולו רגע אחד, בסביבה או מציאות שבה לא מרגיש שלם. לכן, שנה וחצי ללימודי התואר באוניברסיטה, כשהוא חי את החלום של כל סטודנט שלומד ומופיע על במות במנהטן, הופמן עובר לירוק. "הבנתי שאני צריך להגיע לצבא של ישראל. הרגשתי שמחובתי להתגייס ולתת משהו לעם ישראל. היו לי חברים בישראל ולא קיבלתי את זה שרק בגלל שאני גדלתי באמריקה, לא אתרום את חלקי".

"לא קיבלתי את זה שרק בגלל שגדלתי באמריקה, לא אתרום את חלקי". הופמן

הופמן הגיע כחייל בודד. "מהר מאוד השתלבתי בגבעתי ואפילו זכיתי להיות מפקד. החוויה הזו של מפקד בצבא הישראלי, שם מלמדים אותך שלפני שאתה יכול לפקד על אחרים אתה צריך לפקד על עצמך, חוויה שבה האחריות שלך איננה על עצמך בלבד, והעבודה המשותפת למען חייהם של אחרים -הייתה חזקה. בעמוד ענן ראיתי דברים קשים".

כשהוא מתקדם במסגרת הפיקודית, קיבל הופמן את ההזדמנות לעבור לקצונה, אבל אז, חשש לפספס את מקומו לתואר וחזר שוב לניו יורק. הפעם, כששותפו לשעבר מככב עם הלהקה 'זושה', להקה מצליחה להגדרתו של "חסידים היפסטרים", הוא מצטרף להתמחות בתקליטי קולומביה ומנהל אמנים שמכיר. את עצמו, בשלב זה, השאיר בצד, אבל המילים יצאו מגרונו וכתב רבות על החוויה הצבאית.

לאחרונה החליט להתמקד בעבודת הקהילה שלו בבית חב"ד של בווארי ולתת למוזיקה שלו, לראשונה, לצאת החוצה. “החלטתי שאני לא יכול לחיות בלי מוזיקה וכתבתי הרבה מוזיקה על המציאות בצבא. למשל השיר all we’ve got זה על החיים שלי כמפקד. השיר שקודם לו הוא fighting for שיר על ההחלטה לעבור לארץ ולהתגייס. מה זה אומר, במה זה כרוך, להבין מה המשימה שלך ולעזוב. השיר השני הוא ההמשך הישיר והוא מדבר על החוויה עצמה. החוויה בצבא. בעיקר סביב עמוד ענן. על ילדים שצריכים להגן על מדינה שלמה, על החששות ועל האחריות”.

יניב, שבחר את שם הבמה שלו לג'ריקו, על שם קרב שבו נלחם סבו ביריחו, מסביר ש"כמו בסיפור התנכי בספר נביאים, בו הקיפו את יריחו שבע פעמים, קראו בשופר וכל הקירות נפלו, כך גם המוזיקה שוברת חומות”.

בקרוב יתחיל ג'ריקו להופיע ובינתיים שירים עולים לרשת, כולם סביב השירות הצבאי. "אני מרגיש שזו חוויה שעליי לשחרר לפני שאני מתחיל לגעת בדברים אחרים”.