לפני 30 שנה שירתתי כקצין מודיעין צעיר בזירה הדרומית, גזרת מצרים. מבחינתנו, צוות קצינים בבסיס מודיעין אי שם בדרום הנגב, נחשב אז חצי האי סיני - במחצית שנות השמונים ובשנים שלאחר מכן - איזור פראי עם חוקים משלו, מרתק ומעניין, קסום ומסתורי, ששימש בעיקר חיץ גיאוגרפי ענק בין ישראל לבין מצרים במעבר לתעלת סואץ. עקבנו אחר פעילותם הצבאית בסיני של כוחות צבא מצרים המוגבלים בהיקפם ובאיכותם, כפי שנקבע בנספח הצבאי של הסכם השלום בין המדינות, ולמדנו להכיר את המאפיינים השונים של איזור מיוחד זה.

לעיתים, כאשר המוזה שרתה עלינו, תצפתנו דרומה במשקפות ענק לעבר המרחבים ההרריים העצומים, תוך שאנו חולפים לאורך גדר הגבול מאות מטרים סמוך לעמדות של חיילים מצריים משועממים שלא זכרו מתי יצאו הביתה. עבורנו, שיצאנו לבקר את הציוויליזציה הישראלית לשישבת אחת לשבועיים, לא היתה שום סיבה להתלונן על התנאים; החיילים המצריים, שנמנו על שורותיהן של יחידות בלתי מובחרות בעליל, יצאו לביתם ברחבי מצרים שממערב לתעלה אחת לחצי שנה בערך. חייל מצרי פשוט ששירת במרחב הצפון-מזרחי בסיני היה חייל מתוסכל; אין בית, אין בחורות, אין כלום. רק חול וחול, הרבה שמש ונופים בלתי נגמרים, ישראלים שנמצאים בטווח עין ושבטים בדואים ששולטים על האיזור ולמעשה מנהלים את העסק מתחת לרף המכ"מ. האווירה לעיתים בקרב מי ששירת אז תקופה ארוכה משני צידי הגבול הארוך, היתה קרובה יותר לזו המוכרת מהסרט האלמותי שנצפה על ידי כל ישראלי מצוי – גבעת חלפון אינה עונה – מאשר לצבא דרוך ושש אלי קרב, לפחות בצד המצרי. זה פחות או יותר היה הדפוס העיקר דאז.

המצב המתואר כאן, למרבה ההפתעה, לא נשאר סטטי בעשרות השנים שחלפו מאז. השבטים הבדואים, שעסקו בעיקר בהברחות של כל דבר אפשרי, במסחר, בתיירות ובעישון חומרים טובים, הרגישו בן חריג, מקופח ומוזנח ע"י המצרים. התשתיות הפיזיות נשארו תקועות מאחור ללא פיתוח מצרי משמעותי, השלטון המרכזי לא השקיע בחצי האי באופן מאוזן וזהה לזה המתקיים בתוככי מצרים, וההידרדרות במצב הביטחוני באיזור החלה לתת את אותותיה. לא זו בלבד, אלא שבשנים האחרונות, השקיעו המצרים מאמצים רבים בפרוייקט משמעותי שהיווה מכה קשה עבור החמולות הבדואיות בצפון סיני – הם הרסו בהוראת הנשיא א-סיסי מאות מנהרות ששימשו להברחות בין סיני לרצועת עזה. מנהרות אלו היו ענף כלכלי אדיר שהכניס רווחים כספיים גדולים ביותר לשבטים הבדואים, שעסקו יומם וליל בהברחות של כל דבר שהיה לו ביקוש ברצועה – מוצרי צריכה, כלי נשק, אנשים, סמים ועוד.

בוקר אחד, ללא הודעה מוקדמת, מצאו עצמם אלפי בדואים מחוסרי תעסוקה ונעדרי ממון בכיסיהם. המובטלים החדשים היו מוכנים לעסוק בכל ענף אחר ובלבד שישמרו על רמת חיים, על כבוד ועל אקשן ועניין בחיים. הואקום שנוצר, אם כן, בחלוף הזמן, קלט לתוכו את אותם מחוסרי עבודה, שהחלו לשתף פעולה עם ארגון חדש-ישן במזרח התיכון, המוכר בכינויו דאע"ש, ובשבילכם – מחוז סיני של המדינה האסלאמית, "אנסאר בית אלמקדס"לחובבי הז'אנר.

שלוחת דאע"ש בסיני גדלה וצמחה לארגון המונה אלפים בודדים של בדואים, אזרחים מצרים ומסתננים זרים, שהתמקמו להם היטב בדיונות הנסתרות הבלתי נגמרות, בעיירות המצריות השוכנות על חופו הצפוני של חצי האי, במרחב האורבני שבין אלעריש ומערבה לאורך הים, ברפיח המצרית ובאתרים שכוחי אל נוספים. התפרקות כמה מדינות ערביות מסביב, כמו לוב, תרמה אף היא להגדלת ארסנל הנשק ואמצעי הלחימה שצברו להם אנשי דאע"ש, ולמעשה התפתח מתחת אפם של המצרים – הטרודים בצרות גדולות משל עצמם בתוך מצרים ה"קלאסית"– ארגון טרור סוני דתי-קיצוני שאין לו אלוהים מלבדי אללה, וכל שהוא מחפש זה להכות במצרים הכופרים.

אג'נדה פרדוקסלית זו – מוסלמים טובחים במוסלמים – באה לידי ביטוי במאות חיילים מצרים הרוגים בשנים האחרונות שהיו מוצבים בסיני, וכן מאות אזרחים אחרים ששהו במרחב העצום הזה (למשל- מטוס התיירים הרוסי שהופל באוקטובר 2015, 224 הרוגים). כך, בחלוף הזמן, מצא עצמו הצבא המצרי הגדול, המשוכלל והמודרני, נאלץ להתמודד עם ארגון גרילה קטן אך פוגעני ומקצועי, כאשר הכוחות הבדואים ה"משרתים"בתוכו מכירים היטב את תוואי השטח ואת כל מה שנדרש לביצוע פיגועי טרור, אשר הצלחתם נמדדת בהיקף ההרוגים.

הפיגוע הקטלני ביותר, שמהווה את שיאם של עשרות הפיגועים בשנים אלו, התבצע ב- 24 נובמבר האחרון, כאשר עשרות מחבלי דאע"ש רכובים על כלי מספר טנדרים וחמושים בנשק רב הגיעו למסגד הסמוך לעיירה ביר אלעבד בצפון חצי האי, מערבית לאלעריש, ובאופן קר, מחושב ומתוכנן הרגו מעל 300 איש שהתפללו ושהו במקום, בינהם ילדים רבים. מתקפת הטרור הזו היכתה קשות בפניו של השלטון המצרי, שהפעיל מיידית כוחות צבא רבים על מנת לפגוע בכל דאע"שיסט שהסתובב בסיני ובכל אתר הקשור בדאע"ש. הפיגוע הבהיר למצרים יותר מכל, באופן שבלתי ניתן להסתרה, כי סדר היום הביטחוני והאזרחי בסיני צריך להשתנות מהיסוד, שאם לא כן, לא היה זה הפיגוע האחרון.

סא"ל (מיל.) אלון אביתר

מומחה, פרשן ומרצה לענייני ערבים והמזרח התיכון, לשעבר יועץ למתאם הפעולות בשטחים.

aloneviatar1@gmail.com - ניתן להזמין הרצאות

050-6234055