הישראלית של וודסטוק
כבר שמונה עשרה שנה שמאירה בלאושטיין, במקור מחיפה, מובילה את פסטיבל וודסטוק המפורסם. נטלי פורטמן, אומה ת'ורמן, סטיב בושמי, דארן ארונופסקי, אנג לי ואלחנדרו גונסאלס איניירטו הם רק חלק מהאורחים שהגיעו להתארח
"בכל מקום שאני מגיעה אליו בעולם, אנשים שומעים שאני מנהלת את פסטיבל וודסטוק והם תמיד מגיבים בהתלהבות. ואז אני צריכה להבהיר שהם מתכוונים לפסטיבל המוזיקה ואני מייצגת את פסטיבל הקולנוע וודסטוק", מספרת בלאושטיין בראיון ל-ynet US שהתקיים במהלך פסטיבל הקולנוע של וודסטוק שנערך לפני שבועיים בפעם ה-18.
בלאושטיין נולדה בחיפה, למדה בבית הספר הריאלי בעיר וגרה בה עד גיל 18. אחרי שירותה הצבאי עברה לירושלים. לארצות הברית הגיעה כתיירת והשתקעה בסן פרנסיסקו – תחילה כסטודנטית בבית הספר המקומי לאמנויות, ואחר כך כאזרחית אמריקאית. למרות חיבתה לחוף המערבי, המצפן של בלאושטיין כיוון אותה מזרחה לניו יורק, שם החלה לימודי קולנוע. היא השתתפה בכמה הפקות עצמאיות, עבדה בתוכניות טלוויזיה (כמו זו של רות ווסטהיימר) ואף יצרה סרטים משלה - ביניהם יצירתה הדוקומנטרית האישית "For Love of Julian" מ-1998 המתעד את התמודדותה עם בנה התינוק פגוע הראש. ואז פתאום באמצע החיים, פנתה צפונה להדסון ואלי שבאפ-סטייט. הרחק מסצנת האינדי בעיר הגדולה, היא התנחמה בעבודתה כמפיקה בפסטיבל קולנוע מקומי. כשמסלול החיים דחף אותה לוודסטוק הסמוכה, היא החליטה לעשות את זה בעצמה ולייסד פסטיבל משלה ביחד עם שותפה הבמאי לורן רייטו.
For Love of Julian
"כשעזבתי את מנהטן, הייתי חייבת לקחת שנת שבתון מסיבות אישיות", היא נזכרת, "רציתי לחזור לעשות סרטים, אבל זה היה הרבה יותר קשה מחוץ לעיר אז פניתי לתחום של הפקת פסטיבל קולנוע ונשביתי בקסם שלו. ראיתי עד כמה הוא משפיע על כל כך הרבה אנשים ומשם זה התפתח. "הפסטיבל שלנו ייחודי בגלל הקהילה האמנותית מסביב וההתמקדות שלנו במוזיקה ובקורות המקום והמורשת המוזיקלית שלו. מי שמגיע לכאן יש לו הזדמנות להיכרות אינטימית עם יוצרים אחרים. ומה שנוצר הוא הקהילה הנפלאה הזאת ממנה צומחות יצירות מקוריות וקריירות חדשות".
איך הפסטיבל השתנה במהלך 18 השנה שעברו מאז שייסדת את הפסטיבל?
"יש צד שנשאר אותו דבר ויש צד שלגמרי השתנה. הצד שבכלל לא השתנה זה הלב, הסיבה שהפסטיבל קיים. האותנטיות של הפסטיבל, כי זה אירוע עם נשמה. קולנוע עצמאי נעשה עם הרבה תשוקה וחזון, גם הפסטיבל נעשה עם הרבה תשוקה וחזון כדי לתמוך בקולנוע עצמאי. הוא לא ממוסחר ולעולם לא יהיה כזה. יש בזה טוב וגם רע, כי מצד אחד אתה נשאר נאמן לעצמך, אבל מצד שני אף פעם אין לך מספיק כסף. כך זה התחיל ולא השתנה. נשארנו כאלה ובגלל זה היוצרים אוהבים אותנו כל כך. מה שהשתנה זה ההיקף והאיכות והמקצוענות".
בעוד האותנטיות של הפסטיבל באה באופן טבעי, המעטפת ההפקתית שלו מחייבת משאבים שאינם מספיקים. בלאושטיין מספרת שבעזרת רצון טוב של חברי הקהילה ומתנדביה וגם בזכות מיומנויות אלתור שבוודאי למדה בישראל, היא מצליחה לגבש פסטיבל איכותי ובעיקר כיפי שנה אחר שנה בסתיו. "בדרך כלל פסטיבלים בסדר גודל שלנו עובדים עם תקציב הרבה יותר גדול, אז אנחנו מנסים לפצות על זה", היא מודה, "אנחנו לא גונבים או מקבצים נדבות, אבל אנחנו מוצאים פתרונות מקוריים – כמו ישראלים. אנחנו מסתדרים. כמובן שהייתי רוצה תקציב כפול ממה שיש לנו, אבל גם אז נצטרך להסתדר. אם יש יהודים עשירים מהארץ או בניו יורק שרוצים לעזור, אז אני מזמינה אותם להשקיע באמנות וביוצרים שמוצאים אצלנו במה, ולתמוך בקולנוע העצמאי שאנחנו מקדמים פה".
בלאושטיין מכירה בחשיבותם של התומכים הכספיים בפסטיבל וודסטוק שלה, ומקדישה המון מזמנה ומרצה כדי לגייס עוד ועוד ספונסרים – משימה לא קלה במיוחד, למרות קרבת העיר לניו יורק (שעתיים נסיעה בלבד) והדהוד שמה בכל העולם בגלל המורשת התרבותית הנקשרת בה. "זה עוזר בהחלט לקידום הפסטיבל, כי העיר מוכרת בכל העולם וזה מעורר תשומת לב. כולם רוצים לבוא לוודסטוק", היא מספרת, "אבל גם לזה יש חסרונות: כולם חושבים שמי שגר פה הם היפים, וזה לא נכון בכלל. האוכלוסיה המקומית היא מאוד אמנותית, אבל לא בהכרח היפית. יש פה אמנם כמה שהגיעו לפסטיבל המוזיקה בשנות ה-60 ולא עזבו מאז, ונכון שהצביון של המקום הוא מאוד פרוגרסיבי ומתירני, אבל אי אפשר להגיד שזה היפי. ואז המשקיעים שרוצים לתמוך בפסטיבל מפתחים דעות קדומות כי הקהל הטבעי שלהם הוא יותר יוקרתי, וזה עלול להרתיע אותם. אבל זה לא נכון".
את חושבת שלפסטיבל יש תרומה לשינוי פני הקהילה בוודסטוק?
"צריך לזכור שוודסטוק זו הקהילה האמנותית הוותיקה ביותר בארצנו. זה ממש כך, בכל מקום שתזרוק אבן תפגע באמן או במוזיקאי או בקולנוען. כל כך הרבה ממי שגר כאן הוא אדם יצירתי. כשאתה מגיע פה אתה מתמזג בזה. אבל הפסטיבל שינה את הקהילה לגמרי. כשהגעתי לכאן לראשונה היו כאן אולי ארבעה או חמישה קולנוענים לא יותר. היו פה הרבה אמנים ומוזיקאים אבל לא כאלו שהתעסקו בקולנוע. בעזרת הפסטיבל הערנו את הפעילות המנומנמת בתחום הקולנוע שלא היה קיים פה בכלל. מאז זה גדל כל כך מהר. כל כך הרבה חברות הפקה קמו כאן, והמון צעירים רוצים לעשות סרטים והרבה בהשראת הפסטיבל".
ההיפים, או הצל שלהם שנותר בעיר במשך כמעט חמישים שנה, אולי מרתיעים את אנשי העסקים, אבל הכוכבים הגדולים דווקא נמשכים לאטרקציה המקומית. השנה התייצב בפסטיבל ביל פולמן ("שגעון בחלל", "היום השלישי"). סוזן סרנדון נאלצה להבריז בגלל מחלה). לאורך השנים התארחו בוודסטוק נטלי פורטמן, אומה ת'ורמן, סטיב בושמי, דארן ארונופסקי, אנג לי ואלחנדרו גונסאלס איניירטו. "בשנה הראשונה התארחו אצלנו לא מעט יוצרים ידועים (כמו הדוקומנטריסטים אלברט מייזלס ולס בלנק), בעיקר מכיוון שהייתי מקושרת", נזכרת בלאושטיין, "18 שנה אחרי, האנשים שבאים להתארח אצלנו הם אנשים בסדר גודל של אינייריטו. וזה לא רק האנשים המצליחים והידועים והמוכשרים, גם חברות ההפצה העצמאיות רוצים להשתתף בפעילות שלנו, וזה קידם את המעמד שלנו בסבב הפסטיבלים".
למרות קליטתה הטובה בארצות הברית ובזירת הקולנוע המקומית, בלאושטיין מקפידה לבקר במולדת בכל שנה, ובאותה הזדמנות מטפחת קשרים עם יוצרים. "למרות ההסבה של לזירת הפסטיבלים, נשארתי מעורבת כיועצת לסרטים שונים. אני עדיין פעילה בתחום הפקות הסרטים, אך לא עשיתי עדיין סרט נוסף משלי. אני כותבת, אבל לא יצא לי להתמסר לכך. אני מקווה שזה יקרה, אבל עד אז שני ממשיכה לייעץ. זה מצחיק כי כשאני מבקרת בישראל, אנשים רוצים מישהו שייצג אותם בארצות הברית וישיג להם מימון או ימכור את הסרט שלהם. ואני אומרת לעצמי, זה לא באמת משהו שאני רוצה לעשות, אבל עכשיו אני שוקלת להיכנס לזה".
זו דרך לחזור לעשייה קולנועית של ממש.
"התנסיתי קצת בתחום ההפצה וגיליתי שזה עוד היבט נפלא של העשייה הקולנועית. למצוא מימון לסרטים זה לא הדבר הכי כיפי, אבל לנסות למכור אותם זה דווקא נחמד, ויצא לי לעשות את זה בעיקר עם יוצרים ישראלים. אני מגיעה לישראל כל שנה ונפגשת עם קולנוענים מקומיים. זה לא קל, כי אני יודעת שהמפיקים בישראל לוקחים את כמעט את כל הרווחים מההפצה. אז האנשים שדיברתי איתם ניסו להימנע מהם וזה לא היה קל. אבל אם אכנס לזה באמת, אני אולי זה יצליח".
כדי להתחכך בישראלים, בלאושטיין לא צריכה להרחיק לכת עד למזרח התיכון. יש לא מעט מהם בוודסטוק הקטנה, וגם הם משתלבים היטב בפסטיבל. "יש פה קהילה יהודית גדולה והיא מאוד פתוחה ומתקדמת מבחינה פוליטית. זה כמעט כמו חיפה", היא מספרת, "הרבה מהישראלים שהגיעו לכאן באו עם ילדים צעירים כי זה מקום נעים לגדול בו. גם האווירה המיוחדת של המקום תורמת לכוח המשיכה שלו. אני לחלוטין לא דתית, אבל הקהילה היהודית פה מאוד חזקה והרבי המקומי שהוא פרוגרסיבי לוקח את החברים לישראל פעמיים בשנה. יש קשר מאוד חזק של הקהילה לישראל. למשל, בפעם האחרונה שביקרתי בארץ הלכתי לתומי ברחוב נחלת ישראל ופתאום אני רואה פרצופים מוכרים, והם קוראים לי - מאירה".
