"לה בוהם" של פוצ'יני: משחק נלהב ונגינה שטוחה
האופרה המפורסמת של פוצ'יני, שמתרחשת בפריז הקפואה והענייה, שבה לבית האופרה בתל אביב. אך הזמרים הטובים והנציגות המרשימה של משתתפים מקומיים לא עזרו להפיג את תחושת חוסר האחידות של הנגינה העייפה
מרצ'לו הצייר, רודולפו המשורר, קולין הפילוסוף ושונאר המוזיקאי מתגוררים ברובע הלטיני בפריז בעליית גג רעועה, ומתאוננים על החרפה החומרית בה הם חיים — מנת חלקם של העוסקים ברוח וביצירה. במה ישתמשו לחימום דירתם הקפואה? מרצ'לו, הצייר, מציע כי ישרפו את הציור עליו הוא עובד, ואילו רודולפו סבור שכדאי לעשות שימוש בנייר שעליו כתובה מערכה מתוך המחזה שכתב. כך נפתחת האופרה המוכרת של פוצ'יני "לה בוהם".
מדובר באותה ההפקה שעלתה אצלנו בשנת 2014. פרנצ'סקו צ'ילופו האיטלקי ניצח על הסימפונית ראשון־לציון, והביצוע לקה בחוסר אחידות: מחד, המעברים בין הסצנות לוו באתנחתות רטוריות שיצרו את האפקט הדרוש; בייחוד שמחתי על כך שוויתר על פורטה בסיום המערכה האחרונה, וכך הותיר במאזינים את הקסם של צלילי המיתרים. מאידך, במערכה השלישית התזמורת הציגה נגינה עייפה, שטוחה וחסרת ניואנסים שהעיבה על הרושם הכללי.
העלילה של "לה בוהם" די פשוטה, כידוע, והדמויות הן אלו שעושות את האופרה למה שהיא. נעה דנון הסבה הנאה בתפקיד מימי; יש לזמרת הזאת אינטליגנציה טבעית בשירה, ומשחק מלא רגש שהדגיש את הריאליזם שמאפיין את היצירה — עוני, מחלה ומוות. אך הגוון והעוצמה של הטנור של אלכסיי דולגוב (רודולפו) לא השתלבו בשירתה, ולכך הצטרף גם משחק מוגזם ותיאטרלי (ולכן גם נטול רגש). שירי הרשקוביץ הציגה ציניות נפלאה וקול בוטח במשלב העליון בתפקיד מוזטה. נציין עוד את מקהלת העפרוני הצעירה, שהצטיינה בהפקה קולית רבת־גוונים ומשחק מתלהב ומשכנע.
בניגוד להפקה הקודמת, בהפקה זו ניכרת נוכחות יפה של כוחות מקומיים. על כך יש לשבח את הנהלת האופרה הישראלית, וגם לקוות שהמגמה תימשך. נעקוב.
הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות
