שלב המסקנות
מהרומני שהפך את הפועל חיפה ללהיט עד הסקורר שהולך לישון במחצית, מהדמיון בין הירוקים לצהובים עד העליונות של האלופים, מהתגליות של הליגה הלאומית עד הבינגו מהליגה הליטאית - מה למדנו מהסיבוב הראשון בליגה העל
הפועל באר-שבע הלכה קצת אחורה, והיא עדיין טובה בהרבה מהשאר. האלופה איבדה את מאור בוזגלו, והמחליף בעל השם איסאק קואנקה אפילו לא שחקן הרכב קבוע. ברק בכר רצה שדרוג בעמדת החלוץ, אבל תומאש פקהארט עדיין לא השתלב כמו שצריך. מיגל ויטור הופיע רק בארבעה משחקים בגלל פציעה, והבלם השני, שיר צדק, נתפס על חומר אסור אחרי חמישה.
זה לא הכל. טוני ווקאמה, השחקן הכי מפחיד בליגה, חווה ירידה, והנעליים של אובידיו הובאן לא התמלאו לגמרי באמצעות דן איינבינדר. באר-שבע השיגה ארבע נקודות פחות מאשר בסיבוב הראשון של העונה שעברה, כבשה עשרה שערים פחות וספגה שמונה יותר. ואחרי כל זה היא סוגרת סיבוב במקום הראשון, ולכולם ברור מי המועמדת הראשית לתואר גם הפעם. למרות כל הבעיות, המעטפת המקצועית ואיכות האימון שומרות על הפועל באר-שבע מעל כולן.
גבריאל תאמאש הוא השחקן החשוב ביותר בליגה, בינתיים. יש רק קבוצה אחת שסופגת פחות משער למשחק, וקוראים לה הפועל חיפה. ניר קלינגר, מאמן הסיבוב כמובן, אירגן קבוצה ממושמעת הגנתית, כולל עזרה של שחקנים שלא חשבנו שיתרמו בחלק האחורי (חנן ממן, עדן בן-בסט). המדוברים ביותר בהפועל חיפה הם אלון תורג'מן ושמונת שעריו, ממן ומסירותיו, וגם רוסלן ברסקי וריצותיו, אבל איש המפתח הוא זה שמארגן את ההגנה, תאמאש.
הבלם הרומני בן ה-34 זוכה בכדור בשלושה מכל ארבעה עימותים שלו מול שחקן יריב (על הדשא או באוויר) – יותר טוב מכל אחד אחר בליגה. בנוסף, תאמאש קריטי לסגנון של קלינגר. הכדורים הארוכים שלו מדויקים להפליא ומסדרים לקבוצה עמדת פתיחה טובה בהתקפה. הוא עבר קריירה נפלאה, כולל בספרד, באנגליה ובנבחרת רומניה. הוא הסתבך בגלל התמכרות לאלכוהול וכמה אירועים מביכים, אבל פה, בישראל, אפשר לראות שהוא שחקן הגנה ברמה אחרת. רכש שמרים קבוצה בכמה דרגות.
מכבי ת"א ומכבי חיפה דומות הרבה יותר משנדמה להן. אם היו מבטיחים לחיפאים בתחילת העונה שבתום הסיבוב המשפט הזה ייכתב, הם ודאי היו קונים זאת, אבל ההקבלה היא קודם כל עלבון לצהובים. אמנם לא מדובר באותה רמה, אבל הבעיות, וחוסר היכולת לפתור אותן, דומות להפליא.
מסירות, הגבהות ועוד מסירות, בלי שום רעיון טקטי מעניין, בלי שחקנים שיקחו את הכדור וייצרו משהו – בכדרור או בהעמדת שחקן אחר במצב הבקעה. שתי הקבוצות מדורגות בין ארבע האחרונות בליגה בניסיונות לעבור שחקן יריב עם הכדור. לשתיהן גם אין מוסר ראוי. שלומי אזולאי, בזכות משחק אחד, הוא עדיין מלך הבישולים של הירוקים. אצל הצהובים אין אף שחקן שבישל יותר משני שערים. ואז מגביהים ומגביהים, מוסרים לרוחב ומוסרים אחורה. אין תחכום, אין תכל'ס. גיא לוזון כבר הלך על זה הביתה, בצדק. ג'ורדי קרויף קרוב להצטרף אליו.
רוב הליגה תלויה בשאלה מי טועה יותר. זוכרים שפעם מקרה של שחקן שמוסר אחורה, שולח את הכדור ישירות לחלוץ שנגדו ומעמיד אותו במצב הבקעה היה מיוחד? שאיבוד כדור ברחבה שלך היה אירוע חריג שמביא ללחשושים? עכשיו זה קורה פה בכל שבוע.
ביום ראשון האחרון חאלד חלאיילה לא רק שלח יד למבושיו של איינבינדר, אלא גם בישל דווקא לבן שהר. יום קודם זה היה פז בן-ארי מבני-יהודה שסידר למלך השערים דיא סבע את ה-12 שלו. במחזור הקודם שרן ייני מסר רע ועזר להפועל חיפה לכבוש, ובזה שלפניו אלחסן קייטה נתן לסנטיהו סלליך כדור על מגש. יש עוד הרבה דוגמאות, כיוון שליגת העל הנוכחית היא ליגה של טעויות קריטיות. הסיבה העיקרית לכך היא שקבוצות לא יודעות להניע כדור בצורה אפקטיבית. יותר נוח להן לשחק כדורגל של position, "מיקום", כלומר לשלוח את הכדור רחוק ליריב כדי שזה יטעה, מאשר possession, להחזיק בכדור בעצמן. כדורגל הוא משחק של טעויות, וזה נכון לגבי כל העולם, אבל אצלנו הוא הפך העונה למשחק של טעויות נוראיות.
בהתקפה המגינים דווקא יעילים, וכדאי לשים לב למאור קנדיל. טעויות יש, והמון, אבל העמדה הכי בעייתית בכדורגל הישראלי, מגן, מייצרת מספרים יפים בהתקפה. שחקני ההגנה בליגת העל מבשלים שער אחד בכל שלושה משחקים, שיפור לעומת העונה שעברה (שער לארבעה משחקים). לקנדיל ולשמואל שיימן יש ארבעה בישולים, אורן ביטון, ויקי כחלון וארנסט מאבוקה עם שלושה כל אחד. מבין כל אלה כדאי להתעכב על מגן בני-יהודה, שמראה מהלכי סלאלום מרשימים. שווה בדיקה של אחת הקבוצות העשירות יותר.
בית"ר ושכטר מתחילים מצוין, אבל לא יודעים לסיים. אחד הנתונים החשובים שכדאי לבדוק כשמסתכלים על כמות השערים שהבקיע חלוץ הוא כמה מהם היו "השער הראשון", כיוון שזה הגול שפותח את המשחק ובעל חשיבות גדולה יותר מהשער השלישי או הרביעי למשל. בהיבט הזה, איתי שכטר הוא המלך. חמישה מתוך שבעת השערים שלו היו הראשונים של בית"ר ירושלים באותם משחקים, יותר מכל אחד אחר בליגה. למעשה, כל שבעת השערים של שכטר נכבשו במחצית הראשונה, כשהמאזן בשנייה עומד על אפס. זו הסיבה לכך ששחקנים כמו עידן ורד או קלאודמיר זוכים למחמאות גדולות יותר.
סיפור שכטר הוא סיפור בית"ר כולה. אם כדורגל היו משחקים 45 דקות ולא 90, בית"ר הייתה במקום הראשון בהפרש של – שימו לב – שש נקודות מנתניה השנייה. העניין התעצם עוד יותר מאז הפך בני בן-זקן למאמן. לפניו הפרש השערים של בית"ר במחציות השניות עמד על פלוס 5, ואילו איתו יש שוויון. מי שרוצה אליפות צריך לדעת לשחק עד הסוף.
מנור סולומון כישרון מדהים, אבל הוא זקוק להכוונה. קל להתלהב מסולומון. אולי לא ברמה שמצדיקה פרסומים על התעניינות של יובנטוס וליברפול, אבל הפוטנציאל בהחלט מתפוצץ ממנו. סולומון הצליח לעבור שחקן בכדרור 80 פעמים העונה, כמעט כפול ממי שבא אחריו ברשימה (פיראס מוגרבי). לפעמים נדמה שהכדור דבוק לו לרגל, כמו לגדולים באמת.
מדובר בילד בן 18, עם הרבה רעש מסביבו, והמספרים מציגים חוצפה חיובית, אבל כזו שעדיין זקוקה לליטוש. בעולם נוהגים להשתמש ב"מדד גיוון" לשחקנים מסוגו של סולומון, מדד שבודק האם השחקן גם מכדרר וגם מוסר. סולומון, יחד עם בלסינג אלקה בן ה-21 מאשדוד, עוד כישרון נפלא, הוא השחקן שמכדרר הכי הרבה בליגה ביחס למסירות המפתח שלו לשחקנים אחרים. 10 דריבלים על כל מסירה כזו. יש לסולומון יכולת מסירה פנטסטית, ועבודה על קבלת ההחלטות שלו יכולה להיות ההבדל בין הפיכה ליוסי בניון או לחן עזרא.
ליטא צריכה להיות יעד חם לסקאוטים בינואר. קבוצה בסדר גודל ישראלי שרוצה לעשות סקאוטינג אמיתי צריכה להתמקד באזור מסוים, אז הנה המלצה – שאו עיניים לליטא. שני השוערים המצטיינים, אמיליוס זובאס מבני-יהודה וארנסטס שטקוס של הפועל חיפה, הם שוערי נבחרת ליטא. נריוס ולסקיס הוא יופי של חלוץ, ובנוסף לחמשת השערים שהבקיע בחמש הדקות האחרונות של המשחקים הוא עושה פעולות קטנות שלא רואים בסטטיסטיקה. שני השוערים לא הגיעו לכאן ישירות מהליגה הליטאית, אבל דושאן מאטוביץ', מהמגינים היציבים בארץ בשנים האחרונות, דווקא כן, ועכשיו הליגה שם הסתיימה כך שלשחקנים נגמר חוזה והם בכושר. יעד פופולרי לחלון ההעברות.
פרויקט תגלית צובר תאוצה בלאומית. שני שחקנים מועמדים לתואר "התגלית" או "הפריצה" ולשניהם יש יותר ממכנה משותף אחד. עלי מוחמד (שישי במסירות מפתח, שני
בתיקולים) ורוסלן ברסקי (ראשון במרחק ריצה כולל, חמישה שערים ובישולים) הם קשרים מרכזיים שנלחמים ללא הפסקה עבור שתי הקבוצות המפתיעות של העונה. שניהם גם מגיעים מהליגה הלאומית.
מוחמד היה בנתניה גם בעונה שעברה, בלאומית, והגיע אליה מאותה ליגה אחרי ששיחק בבית"ר ת"א. ברסקי שיחק באותה קבוצה בשנתיים האחרונות. כן, הם שיתפו פעולה בבית"ר ת"א (גם דן גלזר, מתן חוזז ויונתן כהן היו שם), שבאותה עונה לא הצליחה להגיע לפלייאוף העליון בלאומית. במבט קדימה הקפיצה של מוחמד וברסקי צריכה לגרום לקבוצות ליגת העל השונות להתמקד יותר בליגת המשנה במחשבה על שחקנים חדשים. במבט לאחור יש כאן תהייה לגבי זיהוי הכישרונות במכבי ת"א. הרי בית"ר ת"א היא קבוצה-בת שלה.
הפועל עכו היא מסננת מזן נדיר. אם קצב הספיגה של סוגרת הטבלה יימשך, היא תסיים עונה עם כ-80 שערי חובה, דבר שקרה רק לקבוצה אחת ב-15 השנים האחרונות, מכבי אחי-נצרת. ולה אפילו לא הייתה הפריבילגיה של שישה זרים בהרכב.
לפנייה לכתב/ת 
