על חתולים ודרקונים: ספרי הילדים שיאירו לכם את החג

זה מוכח: "השאלות של מדעני העתיד"

למה אי אפשר לעבור דרך קירות? למה אנחנו אוהבים? למה אנשים אומרים שפלסטיק מזיק לסביבה? למה יש מחלות שעוברות בתורשה? למה קשה לרפא סרטן? ולמה יש לנו דם בגוף? - שאלות אלה ועוד רבות אחרות, 100 ליתר דיוק, נשאלות ומקבלות תשובה מהמדענים של מכון ויצמן למדע, בספר שמעלה על הכתב את השאלות שילדים שואלים ושהורים לעיתים מתקשים לענות עליהן.

המדענים עונים בפירוט אך בשפה נגישה ועם דוגמאות מהחיים עצמם, על שאלות שברובן מעניינות גם מבוגרים, שבדרך כלל פשוט מתביישים להודות שהם לא יודעים. לעומתם, כותבי הספר גם מצביעים על סוגיות שהמדע עוד לא פתר, כמו איך אפשר לשלוט בזיכרונות, או למה אנחנו מתאהבים באנשים מסוימים.

כך הם מנגישים את המדע לילדים, מפתחים אצלם חשיבה יצירתית ומתקדמת ומרחיבים את גבולות הידע שלהם. התשובות רציניות בהרבה מאלה שיתקבלו מחיפוש פשוט בגוגל. אולי כך אפשר גם ללמוד שלפעמים ספרים יכולים לתת לנו תשובות עמוקות יותר מידע שטחי או מיידי שנמצא ברשת וכדאי להשקיע מאמץ ולדפדף.

פוליטיקת נעורים: "השיר של רוזי"

החיים של רוזי לא פשוטים - אמא שלה חולה, אח שלה התגייס והשאיר אותה להתמודד עם כל הבלאגן בבית, הבחור שהיא מאוהבת בו משחק בה, היא לא מקבלת הכרה על השירים המצליחים שהיא כותבת ללהקה ואף אחד לא מבין אותה. אז רוזי כועסת ובורחת ומוצאת את עצמה בחברון עם שתי בחורות – יהודיה ופלסטינית. הנפש הבוערת שלה משתקפת באזור הבוער שבו היא נמצאת.

הנוער של תמר ורטה-זהבי (מסדרת פרא המצוינת של הוצאת טל מאי וידיעות ספרים) כתוב בשפה שמדברת הכי קרוב אל מי שהם כבר לא בדיוק ילדים אבל גם עוד לא מתבגרים, ומעלה עניינים שמטרידים אותם. ורטר-זהבי מגדילה לעשות כשהיא מעלה על הכתב נושאים פוליטיים וחברתיים שלרוב נוטים להתעלם מהם בגזרת ספרי הנוער, והיא עושה זאת בצורה מעניינת מבחינה טקסטואלית ובלי לצנזר דבר.

סמואיל מרשק הוא סופר, משורר ומתרגם רוסי נודע שבשנים האחרונות זוכה לעדנה מחודשת. בעבר לאה גולדברג עיבדה את סיפורו "המפוזר" והפכה אותו ל"מפוזר מכפר אז"ר" ובשנה שעברה יצא לאור ספרו "מאה ושש דרוריות חביבות" בתרגומה של עינת יקיר. עתה מביאה אותה המתרגמת סיפור נוסף של מרשק אל העברית.

מחורז ומתנגן כיאה למשורר, "גברת, רכבת וכלבלב" (עם-עובד) הוא חגיגה של מצלול. נוסף על כך יש בו קרנבל צבעוני מאיוריה של ליאורה גרוסמן, שתמיד מותחים מעט את גבולות המקובל. זה סיפור מצחיק, על גברת נחמדת שמאבדת את כלבה האהוב בקרון המטען של הרכבת לאחר נסיעה מפרכת. במקום חברה הטוב היא מקבלת מעובדי הרכבת המסורים משהו אחר לגמרי.

אם היו נותנים לנו לקרוא יותר שירה בתור ילדים, אולי היינו קוראים יותר שירה בתור מבוגרים. זה נכון שהרבה מספרות הילדים נכתבת בחרוזים ולפעמים אפילו במשקל, ועדיין לא מדובר בשירה פר-סה. וחבל, כי יש משהו מרענן בקריאת היצירה שמחברת היד החולמת. שירה מתבטאת בגישה וכוונה יותר מאשר במבנה המחורז, עם המצלול והמשקל. מתוך הגישה הזו, ספרו של שני גרשי הוא ספר שירה שטוען להיות ספר ילדים חברתי.

עם משפטים כמו "אם אני רוצה להיות כדורגלן, זה כדי שאמא ואבא ישלמו חשבון חשמל בזמן", הוא מהווה יצירה חריגה ומסקרנת בנוף ספרות הילדים. "הים הוא בחינם" (ידיעות ספרים) מתייחס לחיים בעולם של ימינו ונותן פרשנות מרעננת לתרבות הצריכה ולאינדיבידואליזם, שם דגש על שיתוף, חברות ומציע נקודת מבט חדשה על מצבים שכיחים בחיי ילדים.

הדרקונים, דמויות מיתיות ששלטו ביד רמה בספרי פנטזיה ישנים, חזרו אל תרבות המבוגרים בשנים האחרונות עם "משחקי הכס", והנה הם מוצאים את מקומם גם בספרי הילדים, והם חמודים מתמיד. זהו ספרם השני של בני הזוג הלן ותומס דוקרטי, שמתורגם לעברית בידיה המיומנות של גליה אלוני-דגן, באופן ששומר על החרוזים המוצלחים, השנינות והמקצב.

כמו ספרם הראשון "חטפן הספרים" שאותו כתבה הלן ואייר תומס, גם כאן ב"סיפורו של אביר" (כתר וכנפיים), הספרים הם במרכז התמונה. אם תרצו זה ספר ילדים ארס-פואטי. אביר אחד קטן בשם ליאו מעדיף לקרוא מאשר להילחם כמו חבריו. הוא מצליח להתחבר עם מפלצות מפחידות לכאורה ובפועל די מלבבות, כמו גריפין, טרול ודרקון, באמצעות ספרים וסיפורים ואפילו להציל עיירה שלמה מלהיקבר תחת ערימות של גללי דרקונים מצחינים. אל תעשו מלחמה - קראו עליה.

זוכרים שכתבתם יומן, שסיפרתם לו את כל הסודות, החבאתם במגירה או מתחת למיטה ובכל זאת קיוויתם שמישהו ימצא אותו? ובכן זה לא הסיפור כאן. "היומן ההורס שלי" (ידיעות ספרים) הוא למעשה היומן ההרוס שלי. קרי סמית היא אומנית אמריקנית שמזמינה את מי שמחזיק בספרה לקשקש עליו, להרטיב אותו, לירוק עליו, להשחית אותו עם חפצים חדים, להדביק עליו מוך מהכיסים, להטביע אותו בחותמות מירקות ולתלות אותו באמצע הרחוב. כשהוא מכוון לבני-נוער, היומן הזה מזמין אותם לעשות בו כרצונם ולהשליך לפח את כל מה שלימדו אותם בספרייה על היחס לספרים.

חיפוש פשוט באינטרנט יעלה בפניכם אינספור רעיונות אחרים שלא מופיעים ביומן עצמו, שקוראים חשבו עליהם ואף ביצעו. זו דרך נפלאה לחזור אל היומן הישן שלנו ולשנות את תפקידו או להתחיל לכתוב יומן עבור מי שמעולם לא הבין מה הרעיון של חבר אמת שתמיד מקשיב, ושנשאר שם גם אם מתעללים בו (ומקשטים אותו) קצת.

בשנים האחרונות עוול בל יתואר, שנעשה לחתולים לפני עידן הרשתות החברתיות, מתוקן. החתולים, חמודים מתמיד, זוכים בחזרה במעמדם כחיית המחמד המועדפת או לפחות המועדפת על גבי המסכים. ובתפקידם החדש תחת הזרקור הם גם מופיעים בהמוניהם בספרי הילדים, כשהם משמשים מושא לשאלות על טבעם הסנובי ובחירותיהם היומיומיות והמוזרות.

החתולה המיוחסת של נטעלי גבירץ, יולנדה דה מיאו, מגיעה לקרקס עם חיות אחרות, לצפות בהופעה. אך יולנדה לא מתלהבת וחושבת שהיא יכולה לעשות זאת טוב יותר מחיות הקרקס הסטנדרטיות. מה גדולה פליאתם של הצופים כשיולנדה, במקום לתת שואו, שוכבת לישון. הספר (בהוצאת ספריית פועלים) מגולל סיפור קצבי משעשע מאוד והאיורים המצוינים של גפן רפאלי מוסיפים נופך קומי. לא בכדי הוא זכה בפרס ספרות הילדים על שם דבורה עומר, של משרד התרבות.

קלאסיקה בוערת: "אין שום דרקון בסיפור הזה"

יש דרקון הודי שראשו כראש קוברה ויש דרקון אנגלי שלרוב הוא בעל זוג רגליים וזוג כנפיים. לדרקון הרומני יש סנפירים קטנים ומספר ראשים, הדרקונים היפנים נחשבים נדיבים ובעלי יכולת הגשמת משאלות, והדרקון הסלאבי נושף אש ומשאיר אחריו שובל זוהר כשהוא עף. אבל בסיפור הזה אין שום דרקון. ספרם הצבעוני של לו קרטר ודבורה אולרייט (בתרגומה המצוין של עטרה אופק) חוזר אל הסיפורים הקלאסיים ביותר: עמי ותמי, כיפה אדומה ואחרים, והופך אותם על פיהם.

ב"אין שום דרקון בסיפור הזה" (הכורסא ומודן) מי שתמיד היה הנבל – הדרקון – הופך להיות הגיבור והוא מנסה למצוא סיפור אחד בו לא יהיה שנוא כל כך. אבל לא איש העוגייה, לא הזאב ולא ג'ק (זה עם האפון), אף אחד לא רוצה את הדרקון בסיפור שלו. עד שענק אחד מתעטש בחוזקה ומכבה את השמש, ורק הדרקון יכול להציל את העולם מהחושך המוחלט. איורים נהדרים והמון הומור הופכים את הספר הזה לחוויה, בייחוד אם אתם (או הילדים שלכם) מכירים את כל הסיפורים הקלאסיים.

רינת פרימו אחראית לאחד מעיתוני הילדים המשובחים שיוצאים בארץ בשנים האחרונות, "אדם צעיר". זה עיתון שרואה בקוראיו הילדים קוראים בוגרים ומתוחכמים ועל כן מספק תכנים איכותיים במיוחד (בלי פרסומות) ואפילו מקים לחיים מדורים כמו זה שמשדך חברי עט.

ספרה החדש של פרימו (שהוא הסנונית הראשונה מהוצאת אדם צעיר וידיעות ספרים), המיועד לנוער, מביא את סיפורו של יואב, שחוזר מטיול עם הוריו באפריקה,

 ומגלה שאף אחד לא זוכר את חברו הטוב ביותר. כולם מטילים ספק בזיכרונו ובבריאותו. כאן נפתחת תעלומה מרתקת שכוללת ילדה שרוצה לזכות בנובל, פסלון אפריקאי בעל כוחות ופינצ'ר קטן. הספר המותח תופס את הקוראים כבר בשורות הראשונות ואחרי כמה פרקים לא תוכלו להניח אותו, עד שתגיעו לפיתרון החידה.