כתיבה אירוטית ופקפוק עצמי: ס. יזהר שלא הכרתם

את הכרך הצקלגי הזה בן 831 העמודים קראתי ברעבתנות. קראתי אותו הרבה יותר מהר מאשר את "ימי צקלג" עצמו, לפני כ־20 שנה, קריאה מתפעמת אך ממושכת וקשה שנפרשה על פני חודשיים וכללה גיחות תכופות למילון אבן־שושן - רק כדי לגלות שמקור המילה הלא ברורה מצוי ב"יזהר, צקלג, 752" (כלומר בדיוק אותו המקום ששלח אותי למילון מלכתחילה).

הקריאה כאן מרתקת על אף שבניגוד לכרך הראשון, החלק השני בביוגרפיה של ס. יזהר - הנע משנות ה־20 שלו עד מותו בגיל 90 ב־2006 - אינו מהודק, כלומר ניתן היה לקצרו משמעותית, והגיחות של הביוגרפית לניתוח היצירה היזהרית, כמו גם לניתוח פסיכולוגי של יזהר, לא תמיד משכנעות. ניכר שבידיה של ניצה בן־ארי (שהייתה כלתו של יזהר) הופקד חומר רב - הארכיון הפרטי של יזהר, שהוא אדיר ורלוונטי במיוחד ל"שנות השתיקה" הארוכות שלו, וכן יומניה וארכיונה של אשתו, נעמי סמילנסקי. הקורא נשכר אמנם מהשפע הזה, אולם בנקודות מסוימות היה מעדיף תמצות וחסכוניות.

סיפור חיים סוער שמצליח להסעיר גם את הקורא

אבל אלה כאמור זוטות, שכן חוויית הקריאה כאן חזקה מאוד. יזהר הוא סופר גדול, והטיפול של הספר בנסיבות יציאתם לאור של "חרבת חזעה" ו"השבוי" בזמן מלחמת העצמאות (או מיד לאחריה) מזכיר את שליחותו המוסרית המרשימה כל כך, ואת אחד מייעודיו של הסופר בכלל. מה גם שהקטעים הרבים מהפרוזה של יזהר (זו שפורסמה וזו שנגנזה), מזכירים איזה מקווה טהרה אסתטי מן המילים שלו, כזה שאתה טובל בו ויוצא מזוכך, מעודן.

אבל הכרך מרתק לא בזכות יזהר הסופר, אלא בזכות עלילות יזהר האדם. מרתק במיוחד העיסוק של בן־ארי ב"שנות השתיקה" הארוכות שלו, שנמתחו מ־1963, כשפירסם את הקובץ "סיפורי מישור" ועד חזרתו הדרמטית לכתיבת פרוזה בשנות ה־90. בן־ארי מקדישה מקום נרחב לתיאור הזירה המינית אצל יזהר הלא צעיר כבר, בן 40 פלוס, שאחרי יציאת "ימי צקלג" ב־1958 ובעקבות תחושתו שהספר לא התקבל יפה, הפנה חלק גדול מלהטו לרומנים מחוץ לנישואים. מדובר, כנראה, בעשרות כאלה; חלקם הביאו אותו לסף פירוק נישואיו, סף שבסופו של דבר לא יכול היה לחצותו. עד ערוב ימיו ממש התמיד יזהר ברומנים מלאי התשוקה האלה, כשהכריזמה שלו מושכת אליו מאהבות רבות.

חי בשני מישורים שונים ומנותקים. ס. יזהר

טענתה המאלפת של בן־ארי - שדנה בנושא בהרחבה, ללא חמקנות והסתרה, ולהפך, מתוך הכרה בחשיבות הנושא - היא שיזהר התקיים בשני מישורים: הסופר לשעבר, חבר הכנסת, איש הציבור, איש האקדמיה; ומנגד, המאהב השוקק. יזהר הראשון לא יכול היה לכתוב על מה שהעסיק את יזהר השני, מה שלמעשה עמד במרכז חייו, ואותם רומנים שמחוץ לנישואים לא הבשילו לפיכך לרומנים כתובים. בן־ארי מצטטת באריכות קטעים ארוטיים בוטים ויפים ביותר שכתב יזהר למאהבותיו ולעצמו ("היה לה כוס דק וצר וטבוע בשיער עם ריח שלעיתים היה חזק... וגרגר דק ועדין ומחוק חבוי למעלה בתוך חיק ורוד ונוצץ, גרגר חלקלק וחמקמק שקשה לבודדו, לא באצבעות לא בשפתיים לא בלשון ולא בשיניים. מגרה מאין כמותו"). אלה יכלו להיות בסיס לפרוזה ארוטית עברית גדולה, אבל יזהר השני היה צריך להישאר במחתרת. לכן השתיקה. לכן גיבורי היצירה של יזהר כמעט תמיד אינם אנשים בוגרים אלא ילדים, עלמים וגברים צעירים.

"שנות השתיקה" של יזהר אינן קשורות רק לפן הזה בחייו, אלא כאמור גם להתקבלות המורכבת של "ימי צקלג". ובעיקר לביקורתו הצוננת של קורצווייל (שהמחברת מקדישה לו את הפרק בעל הכותרת הלקונית המאיימת: "קורצווייל"). העשור שאחרי יציאת הרומן היה קשה במיוחד בחייו של יזהר, טוענת בן־ארי, בגלל השיתוק והפקפוק העצמי שהחדירה בו ביקורתו של קורצווייל. למעשה, יזהר פנה לקריירה אקדמית (הוא כתב דוקטורט בחינוך ולימד ופירסם ספרים בעקבותיו), היא טוענת, כדי להיות כשיר להיאבק עם קורצווייל (ודומיו) בכליהם שלהם, לתקוף את המבקרים בתחמושת שבה הם משתמשים. איזו דרמה פסיכולוגית! במיוחד כשמדובר באדם בעל יכולות אינטלקטואליות כאלה, שההתגוששות שלו עם הביקורת - גם אם לעיתים אנרכיסטית באופן לא משכנע - תמיד מעניינת.

פרוזה אירוטית עברית גדולה שמעולם לא ראתה אור(צילום: יעקב אגם)

ויש עוד לא מעט נושאים מעניינים בביוגרפיה: ניתוח פעילותו ארוכת השנים של יזהר כח"כ במפא"י ואחר כך ברפ"י (הוא זה שהביא לחקיקת חוקים

 להגנת הטבע שכולנו מחונכים לאורם); דיון בפעילותו הפובליציסטית הלעיתים־פרובוקטיבית (יזהר התנגד לאינטגרציה בחינוך, למשל, בטענה שהיא אינה תורמת לתחושת ערכם העצמי של התלמידים מהשכבות החלשות); מחאתו הפומבית נגד מס הכנסה וחובת הצהרת הון (בשם צנעת הפרט וריסון חדירת הקולקטיב לרשותו).

יזהר לא חי חיים מאושרים, מסכמת בן־ארי לקראת סיום הספר (ומי כן? מפתה להשיב) - אבל החיים האלה הולידו ביוגרפיה מרהיבה של סופר דגול ואמיץ, סיפור חיים סוער שמצליח להסעיר גם את הקורא.

"ס. יזהר, סיפור חיים, חלק ב'", ניצה בן־ארי, אוניברסיטת תל־אביב, 831 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".