ירושלים שלי
איך ההכרזה של הנשיא טראמפ בעניין ירושלים מקרבת את השלום בינינו לבין הפלסטינים
אני אופטימיסט ללא תקנה. צריך להביא את זה בחשבון כשקוראים את מה שאכתוב עכשיו: אני מאמין שיהיה טוב. שיהיה שלום בירושלים, ובכלל בארץ. מאמין שיהיה שלום בינינו לבין הפלסטינים, ובינינו לבין רוב ארצות ערב, גם אם זה לא נראה ככה עכשיו. אני כבר לא צעיר, אבל אני מאמין שיש סיכוי שזה יקרה עוד בחיי. אולי אפילו בקרוב.
בשבוע שעבר נעשה צעד גדול לקראת השלום. עשה אותו נשיא אמריקאי תזזיתי ומוזר, אבל הוא עשה אותו, ואין דרך חזרה: לדעתי הנשיא טראמפ סילק, במחי הצהרה אחת, את המכשול הגדול ביותר, את הקשה משלוש "סוגיות הליבה" הקטלניות, שעליהן התרסקו עד עכשיו כל המאמצים להשכין שלום במזרח התיכון – את שאלת ירושלים. (הסוגיה השנייה והשלישית הן כמובן שאלת זכות השיבה ושאלת גבולות הקבע, אבל להן יש כבר פתרון ידוע, מידתי, וכמעט מוסכם, שרק מחכה למנהיגים אמיצים בשני הצדדים, אנשים כמו בגין וסאדאת, שיחתמו עליו).
הנשיא טראמפ הכיר במה שכל ארצות העולם, בצביעות נוראה, סירבו בעקשנות להכיר בו כבר שבעים שנה: שלישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, יש זכות היסטורית ועכשווית על ירושלים. שירושלים היא הלב, היא העיקר. היא החלום, היא ההבטחה, והיא גם המציאות: ירושלים בירת ישראל, ירושלים שלנו, ירושלים שלי.
אבל האמירה של בנט לא מקרית. כשפוליטיקאים ישראלים אומרים "ירושלים שלי", הם בעצם אומרים "ירושלים רק שלי". בעינינו זה משחק סכום אפס: או שירושלים שלנו, או שהיא שלהם. וכמה שהיא יותר שלהם, ככה היא פחות שלנו. זה מה שחושבים אצלנו, וזאת טעות.
אל תבינו אותי לא נכון: אני יודע שמדינות ערב, ובעצם כמעט כל הערבים והפלסטינים, לא יכולים להודות, אפילו לעצמם, שהיהודים הם עם ולא רק דת, ושלעם הזה יש זכות על ירושלים. אני יודע את זה. אבל אני מאמין שבקרוב ילכו רבות ממדינות העולם אחרי הדוגמה של הרפובליקה הצ'כית מן השבוע שעבר, ויכירו בירושלים כבירת ישראל – וגם, באותה נשימה, בירושלים כבירת פלסטין.
זה, בעצם, מה שאומר עכשיו האיחוד האירופי: "עמדתנו היא פתרון שתי המדינות, וירושלים כבירה של שתיהן, ישראל ופלסטין". כך הכריזה בתחילת השבוע שרת החוץ של האיחוד. וזה באמת משהו חדש. עד פריצת הדרך של טראמפ, לא שמעתי אותם מכירים בכך שירושלים היא בירת ישראל. באמת מעניין שנזכרתם עכשיו, ידידינו האירופאים.
אבל לו הייתי (ואני לא) שייך לחוגי הימין בישראל, לא הייתי ממהר לשמוח על הנאום של טראמפ. כי לדעתי טראמפ הניח בשבוע שעבר לא רק את אבן הפינה של השגרירות האמריקאית בירושלים. הוא הניח גם את אבן הפינה של בניין הפרלמנט של מדינת פלסטין, שייבנה בירושלים המזרחית. אני מאמין שזה יקרה, ואולי בקרוב. ונעמוד בזה. וירושלים תישאר שלנו.
אתם יודעים, הפוליטיקאים עובדים עלינו כשהם אומרים שעל הפרק עומדת חלוקת ירושלים. זה שקר מכוער ומגמתי. מה שעומד על הפרק הוא חלוקת ירושלים המזרחית. טלביה, מוסררה, קטמון, עין-כרם, ואפילו אדמות הכפר שיח' באדר, שעליהן שוכנים היום הכנסת ומשרדי הממשלה --כל אלה יישארו שלנו, כחלק מירושלים היהודית. אפילו אבו-מאזן, כשהוא מדבר על חלוקת ירושלים, אומר שחוץ מן העיר העתיקה, המקומות שבהם חיים היום יהודים בירושלים יישארו בריבונות ישראלית, והמקומות שבהם חיים היום ערבים – יהיו בריבונות פלסטינית.
לכן מה שעומד היום לחלוקה, בעצם, הם העיר העתיקה והר הבית, שתכף אדבר עליהם, העיר המזרחית הערבית החדשה, והיהלום שבכתר – אוסף של כפרים ערבים עויינים, שמעולם לא היו חלק מירושלים, וסופחו אליה בפזיזות לפני חמישים שנה. מג'בל מוכאבר ועד צור באחר, מכפר עקב ועד אום טובא. תגידו לי, חסידי ירושלים ה"מאוחדת", ביקרתם בהם פעם? מה לכפרים האלה ולירושלים? מה השטות הזאת?
אז אל דאגה, אנשים טובים, גם הפוליטיקאים שלנו לא יסכימו. לפחות לא מיד. מי שיעז לתמוך בפומבי במה שכתבתי כאן, יוקע בזעם ובמקהלה כבוגד. אבל לחיים יש דינמיקה משלהם, ומה שנראה הזוי היום, יכול להפוך תוך יום אחד למציאות. תשאלו את בגין וסאדאת. או את טראמפ.
לפי דעתי ההסכמה הטובה של ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי עם כך שירושלים היא בירת ישראל, נותנת רוח גבית להסכמה שירושלים היא – לפחות חלק ממנה – גם בירת פלסטין. ואת זה כבר לא נוכל לעצור, עם כל ההתחמקויות וההתחכמויות שלנו. זה מתחיל לקרות, וטוב שכך.
הרכבת כבר יצאה לדרך, בשבוע שעבר, מוושינגטון. וגם אם תתמהמה, סופה להגיע לתחנה הישנה והיפה שבירושלים, בין המושבה הגרמנית לשכונת אבו תור. אז אני עומד שם, על הפסים שלא מובילים לשום מקום, ומאמין. ומחכה לה, שתבוא.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
