אל תקרא לי חנה: בין אם שכולה - לאישה אנוסה
חנה המקראית מסרה את בנה לאלוהים, חנה התלמודית הקריבה שבעה בנים על קידוש השם - וחנה החשמונאית שלחה את אחיה לנקום את האונס שלה. ולמרות שהיהדות עשתה מהן מודל, ולמרות שאת חנה החשמונאית רוצים להפוך ל"גיבורת חנוכה" החדשה - אל תעריצו אותן. יש להן דם על הידיים
ח חנ חנה חנוכה
לעיתים הן מכונות "אישה" ובפעמים אחרות הן מכונות "חנה", אולי בגלל הקשר לחג החנוכה או לדמותה של חנה המקראית שהייתה ראשית ומודל לנשים שבעצב יולדות בנים ומקריבות אותם לאלוהים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כל מה שרציתם לדעת על חנוכה - בעמוד המיוחד שלנו. היכנסו
בעבר, כשהערכים היהודיים (והנשיים) היו שונים, זכתה לתהילת חנוכה "חנה אם הבנים". והיום, חברותיי למסע הפמיניסטי מעלות על נס דמות עלומה של "חנה החשמונאית".
אם הבנים שמחה...
סיפור האם ושבעת בניה (שכאמור, בחלק מהמקורות מכונה חנה), זכה לעיבודים רבים וזו אחת מגרסאותיו (גיטין נז ע"ב. מתורגם):
"הביאו את בנה הראשון (של האישה) לפני הקיסר, אמרו לו: עבוד עבודת כוכבים. אמר להם: כתוב בתורה: 'אנוכי ה' אלהיך'. הוציאוהו והרגוהו... (כך קרה עם חמשת הבנים הנוספים). הביאו את הבן השביעי, אמרו לו: עבוד עבודת כוכבים. אמר להם... כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר... אמר לו הקיסר: אשליך לך חותמת ותתכופף ותרים אותה, כך שיאמרו שעשית את ציווי המלך (ולא שהשתחווית לעבודה זרה). אמר לו הילד: חבל עליך קיסר, חבל עליך קיסר, על כבוד עצמך כך, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. הוציאו אותו להורג. אמרה להם אימו: הביאו אותו אליי שאנשק אותו מעט. אמרה: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: 'אם הבנים שמחה'".
שבעת בניה של אישה אחת צוּו לעבוד עבודה זרה וכולם סירבו ומתו. מהסצינה האיומה והמתמשכת של הריגת ילדי המשפחה נעדר האב, ואילו האם נוכחת אך שותקת. סירובם של הילדים הראשונים מתואר בקצרה וללא רגשות, ללמדנו שגיבורי הסיפור הם רק ניצבים במשחק הבנאלי של רצח וקידוש השם.
לקראת רצח הילד האחרון אפילו הקיסר לא מסוגל לשאת את האימה והוא מנסה לרכך את לב הילד, שנושא נאום אמונה ארוך (ועדיין נטול רגש). פעם זו רגשותיה של האם מתפרצים והיא מבקשת לעשות מעשה אם בבנה ולנשקו. אחר כך היא חוזרת לשפה האידאולוגית ושולחת את בנה עם נאום קשה המופנה לאברהם אבינו.
האם היא מאשימה את אברהם? האם היא מאשימה את אלוהים שגבה ממנה מחיר כבד בהרבה מזה של אבי האומה? ואולי האישה הלא נספרת מנופפת מול שני גברים אלה בכוחות ההקרבה שלה?
למה היא לא עוצרת
דמותה של אם הבנים נבנתה כמופת לציות והקרבה שאפילו אברהם, אביר האמונה, מתגמד לידה. אם היא הייתה למדן יהודי היא הייתה יכולה לפלפל ולהוכיח לילדיה שלא חלה עליהם חובת מיתה. אני רוצה להאמין שאם היא הייתה נועזת כילתא או כאסתר, היא הייתה פוקדת על ילדיה להשתחוות לפסל וחסל (בלי פלפולי הלכה). אבל היא הייתה חנה והיא באה לעולם ללמדנו הקרבה. למרבה הצער, השיעור עבר בהצלחה.
להיות חנה
חנה המקראית היא דמות טראגית – עקרה שבנואשותה רוקחת עם אלוהים עיסקה איומה (שמואל א', א'): "וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ... וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו ל-ה' כָּל יְמֵי חַיָּיו". קשה ללב להבין את הצעתה של חנה, לקבל בן על מנת להעניקו לאלוהים.
מחנה עד חנה
חז"ל מפנים את תשומת הלב לכך שחנה המקראית היא שהעניקה לאלוהים את הכינוי "צבאות". בתפילה המושמת בפיה של חנה לאחר הלידה היא מזמרת בשמחה: "עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה". הקשר בין חנה המקראית לאם הבנים, פורש בפנינו את האירוניה של האגדה התלמודית; אישה עקרה מחניפה לאלוהים בכינוי "צבאות", והכינוי הופך לחרב שנוקבת את אחותה בקרב הצבאי-דתי בו הקריבה את שבעת בניה.
"עקרה ילדה שבעה" צוהלת חנה המקראית, והמספר התלמודי משיב לה באגדה על אישה שילדה שבעה בנים והיא "רַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה". במצוקתן חתמו חנה המקראית וחנה התלמודית חוזים לא מוסריים עם אלוהים. הן זרעו ילדיהן בדמעה, ואלוהים צבאות קצר את הפירות.
כל הדרכים מובילות אל המלחמה
חנה השלישית עלתה לגדולה לאחרונה, וחברותיי אף עשו לה בית משלה בשיר המלחמה "מעוז צור". על פי המסופר ב"מגילת אנטיוכוס" (חיבור העוסק במלחמת החשמונאים ולו גרסאות רבות, זמן יצירתו לוט בערפל ובמחלוקת בין המאה השנייה למאה העשירית לספירה...) על פי חלק מגרסאותיה זו גזר המצביא היווני "בגריס הרשע" להרוג את היהודים שישמרו שבת או ימולו את בניהם. "ועוד גזר שכל מי שישא אישה להביא תחילה אליו בלילה הראשון".
בהמשך המגילה מסופר כי בחור אחד אירס לאישה את בתו של מתתיהו, ובזמן משתה החתונה, בעוד חמשת בני מתתיהו מסבים למשתה, התערטלה אחותם ונפלה על שולחן הסעודה. יהודה אחיה רצה להרוג את הסוררת, אך היא הסבירה לו שמיראת חובת הלילה הראשון, עשתה מה שעשתה, ובמקום להורגה פותחים אחיה במלחמת החשמונאים.
גבירותיי, ההיסטוריה חוזרת
"מרוב שיחי וכעסי עשיתי זאת", אומרת החשמונאית לאחיה, ושולחת אותנו שוב אל חנה המקראית האומרת לעלי הכהן "כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה". מחנה המקריבה, לחנה המוּקרבת והמקריבה.
סיפורה של החשמונאית מזכיר גם את סיפוריהן של דינה בת יעקב ושל תמר אחות אמנון, שתי נשים שהאונס שלהן "זכה" לפרסום וגרר מלחמה.
דינה לא נשאלת ביחס לתגובה הראויה לאונס שלה, ותמר שדווקא מנסה להגיב מקבלת מאחיה פקודה "אחותי החרישי". שתי הנאנסות המקראיות לא נספרות למניין שבוחר במלחמה ורצח, והן יושבות שוממות עד יום מותן.
אז יש תיקון?
אגדת החשמונאית אמינה מבחינה היסטורית בדיוק כמו סיפור "נס פך השמן", אבל לא כאן טמונה הבעיה בבחירה לצרפה אל פנתיאון החג. לכאורה, סיפור החשמונאית מתקן את סיפורי האונס המקראיים שכן הוא בונה דמות של נאנסת שלא מחרישה ואף מצליחה לגייס את אחיה לנקום את נקמתה.
אלא שהכוח של המהפכה הפמיניסטית הוא שהיא מציעה סדר יום חדש לכל המאבקים האנושיים, ומלמדת שאפשר לבצע גם מהפכות עצומות בלי לשפוך דם. סיפור החשמונאית חותר תחת השיעור החשוב ביותר של הפמיניזם, והערך הקדוש ביותר שקיים: "לא תרצחי". סיפור החשמונאית אונס את התרבות הנשית על ידי צירופה לשיח הפטריארכלי, לשיח הרצחני. אישה נאנסה? נשלח את הבנים להרוג אחד את השני וכך נפתור את הבעיה.
סיפור חנה החשמונאית מצטרף לשני סיפורי חנה הנוספים, וכולם דוגלים באמונה שדם מכפר על דם, ואלוהים אוהב לראות את מעשה ידיו טובעים בדם.
אני לא מוכנה להרוג בנות ובני חווה, לא למען ערכים, לא למען אדמה וארץ ולא בתגובה לאונס או רצח. והחשמונאית? בוודאי אישה יקרה אבל היא לא המודל שלי.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
