השבוע זכו הישראלים באמריקה להיחשף לעולם חדש, שדרכו הם יכולים לאתר זו את זה, לשמוע את המלצות זה מזה ולהיחשף למידע שיגרום להם להרגיש בבית. הומיס, פלטפורמת מהגרים חברתית יצאה לדרך, והראשונים להיות שם, הם הישראלים. “אנחנו עושים את זה מהבטן ואנחנו מהמרים על הישראלים להיות הדגל שלנו, להיות שם לפני כולם", מספר לנו רן הר נבו, שביחד עם חנן לשובר ייסד את 'הומיס', למי שהוא מכנה "פורן בורן" ("מהגרים היא מילה לא מתאימה"). "כל הפיצ'רים החדשים יגיעו קודם כל לישראלים שחיים מחוץ לישראל. הם מבחינתנו החלוצים של המוצר".

כמובן גם את 'ידיעות אמריקה' תוכלו לאתר מבין הפיצ'רים של 'הומיס', וכך גם את החברים שאפילו לא ידעתם שממוקמים ממש מעבר לפינה. "החוויה העמוקה של ישראלי במדינה זרה, של 'רגל פה רגל שם', היא הרבה יותר רחבה ממה שחשבנו", מתאר הר נבו. "אני טוען שרק ישראלים בניו יורק מבינים ישראלים בניו יורק. זו חוויה פרקטית, אין לנו כאן משפחה וחברים. השבט הוא משהו מאוד בסיסי אצל בן אדם. נותנים המלצות זה לזה, לך להוא, תעשה את זה או אל תעשה את זה. הבנו שזו דרך חיים שדורשת מסגרת".

הדרך ל'הומיס' עברה מסלול צבעוני ומסעיר במיוחד. רן נולד וגדל בנווה מונסון ומספר שעבר בין שמונה בתים בימי ילדותו. הרצון להצטיין אז, הוא מודה, הוביל אותו קדימה. כך גם מצא את עצמו עם תום הלימודים בקורס טייס. "הייתי מדריך בבית ספר לטיסה, מנהל קורס נווטים, ולמדתי שרוב האנשים שהגיעו לשם בעקבות חלום חיים גדול, לא הצליחו. יש עליהם עומס רגשי מאוד גדול. רוב האנשים שמסיימים קורס טייס, לא תכננו לסיים קורס טייס. כמוני, הם פשוט רצו להגיע הכי רחוק שאפשר". אחרי שנה, הוא מספר, כשעבר לניווט, כמעט ועזב. "בשרשרת זה לא מגניב, אז כמעט הלכתי הביתה. זה היה ממש קשה", הוא מודה, "אבל בסוף סיימתי והשתחררתי ממש במילניום, כשאני בן אדם נחוש בלי מטרה".

הר נבו מתאר כמה אהב לכתוב, אך אחרי שנים בחיל האוויר, כתיבה, להגדרתו, לא הייתה חלק מאותה 'תרבות גברית' שהונהגה מסביב. וכך, עם תחילת לימודיו כסטודנט לפילוסופיה ומדעי המחשב, אחרי טיול מתבקש במזרח, החל להעלות מאמרים באתר 'במה חדשה'. "קראו אותי בטירוף”, הוא מציין.

,

"אתה עדיין ישראלי, גם כשאתה גר בחו"ל". הר נבו

באוניברסיטה, הוא לא ממש הרגיש בנוח. "אוניברסיטת תל אביב זה מקום שלא סופר אותך. אתה תעודת זהות, אתה לא מעניין אותם. הייתי בן 26, זה שלב שבו כבר יש לך בינה ואתה שואל את עצמך, אוקיי, אז אני נותן פה עכשיו שלוש שנים בשביל נייר, מה הסיפור?"

הוא לא רצה לשבת ולחכות להתחיל את החיים האמיתיים ודרך חברים הגיע לראיון ב'ידיעות אחרונות'. "התקבלתי ועשיתי עיתונות ותואר בו זמנית, אבל מהר מאוד דווקא את האוניברסיטה עזבתי. אמא שלי הייתה מזועזעת", מוסיף. "הייתי תלמיד מאוד טוב עם פסיכומטרי מאוד גבוה ופתאום אמרתי שאני לא צריך תואר ראשון. אני בן אדם שבולע ספרים והבנתי שפילוסופיה לא צריך ללמוד, צריך לקרוא. קידוד במדעי המחשב הבנתי מהר מאוד שאני לא אוהב, ואמרתי 'יהיה בסדר'."

במשך שלוש שנים עסק בעיתונות כמעט בכל תחום אפשרי. "התקדמתי בסולם די מהר, ערכתי, ראיינתי המון פוליטיקאים, שרים, עשיתי הרבה דברים". אחד התחקירים הגדולים שערך היה אודות ניסויים שנערכו בצה"ל על כלבים. "הצלחנו להכניס אנשים שיצלמו תמונות," הוא מתאר. הגיעו אלינו רופאים שהיו שם. זה עשה רעש גדול”.

אחרי שהספיק לעבור בין חדשות לספורט, מגזין וביקורת, מתאר איך חש שהאימפקט של העשיה שלו הלך והצטמצם ושוב, כך נראה, כשהוא נחוש ללא מטרה מוגדרת, הדברים הגדולים קורים. "ידעתי שצריך שינוי. יום אחד פגשתי חבר מקורס טייס בדיזנגוף סנטר. הוא סיפר לי שהוא עובד באנגולה, אבל זה קשה לו מדי ומחפש מישהו שיוכל לחלוק איתו את העבודה, חודש וחצי באנגולה וחודש וחצי בתל אביב. הוא סיפר שמדובר במשהו מאוד פרוע במהות שלו, לנהל פרויקט מזל"טים בקידוחי נפט בים. האמריקנים דרשו הגנה אווירית וחברה ישראלית היא שאמונה הייתה על השמירה”.

הר נבו קפץ על הפרויקט הבא של חייו כל הדרך לאנגולה. "עבדנו 12-14 שעות ולימדנו במקביל את המקומיים להחליף אותנו. פתחנו ממש בית ספר קטן לטיסה. זו הייתה חוויה מטורפת וגם היום אני לא מאמין שעשיתי את זה. לקחתי את הידע שלי מחיל אוויר וכך יכולתי לחסוך טיפה, כי בעיתונות, כידוע, לא חוסכים".

אחרי למעלה משנה באפריקה, כשהוא כבר שולט בפורטוגזית, נראה שנחשף לעלילות שיכולות היו למלא ספר שלם פרי עטו. איזור מפחיד למדי, שומרים אישיים, וילה מפוארת בשכונה מסוגרת, "אני זוכר שהגעתי לחפיפה, היה לנו מנחת משלנו, ויומיים אחרי פתאום שמעתי יריות. נלחצתי בטירוף ומי שעשה לי את החפיפה הגיב באדישות ואמר שכנראה שבעוד חודש, אני כבר לא ממש אשים לב ליריות האלו, וכך היה".

כשהוא כבר עומל על תחקיר מעמיק לקראת כתיבת ספר על חוויותיו באנגולה, פנה אליו טל סימנטוב, חבר ותיק והציע לו להצטרף אליו לעבודה על סטארטאפ לעריכת ויקיפדיה לוידאו. "סרטי הדרכה וביוגרפיות, שנצלם ונעלה. לא היה לי מה להפסיד," מתאר הר נבו איך שוב עמד לצאת בנחישות אל עבר מטרה לא מתוכננת. "הייתי בן אדם בלי תואר, לא רציתי לחזור לעיתונות, ויש גיל מסוים שאת יכולה להמר בחיים שלך ואנשים לא מבינים כמה מהר הגיל הזה נגמר. זה היה 'בול בפוני'".

מתוך משרד "קופסא" באור יהודה החלו לעבוד, ביחד עם מי שעד היום הוא שותף מלא של הר נבו- חנן לשובר, אותו מגדיר 'מהמהנדסים הטובים בארץ'. "גייסנו חמישים אלף דולר מארבעה אנשים ואחרי ארבע שנים נמכרנו”. באופן טבעי, לאחר שזכו להשקעה של חמישה מיליון דולר, רגע לפני המכירה הגדולה באמת, נתבקש על ידי המשקיעים לעבור לניו יורק. כך, הוא נחשף למה שכולנו מכירים מקרוב. "הרבה מאוד אנשים כמוני, מגיעים לפה דרך איזה טיול או מטרה ונשארים. גם אני התחלתי ככה. כשהגעתי, אני זוכר שעשינו ארוחת ערב לכמה ישראלים בתעשיה שהיו כאן, כדי שנוכל לעזור כאן אחד לשני", הוא מספר. "היו כאן אז וויקס, אאוטבריין ועוד כמה. היום ההערכות מדברות על למעלה מ-300 חברות ישראליות, ראיתי את זה קורה, אלפי ישראלים באיכות גבוהה מאוד מגיעים לפה. פעם אלו היו יורדים והיום זה הופך להיות סטנדרט ואנחנו מייצרים כך גם עבודות לארץ”.

בשנים שעברו מאז, מכרו הר נבו ושותפיו את החברה שהקימו 5M לחברת הענק האמריקאית AOL ב-65 מיליון דולר, כשהם ממשיכים לנהל אותה כחלק עצמאי בתוך תאגיד ענק שאיפשר להם לעשות כל מה שטרם הספיקו לחלום עליו. את ה'רבניו' העלו לטענתו ב-300%, כשהם מפיקים 35 סדרות, הפקות חלומיות עם כוכבים כמו ג'יימס פרנקו, סטיב בושמי, ניקול ריצ'י ושרה ג'סיקה פארקר (ואפילו זכו בפרס האמי על 'פארק באנץ'), הם רוכשים חברות אחרות ומצליחים לחולל שינוי אמיתי. "אנחנו גדלנו ביחד עם תעשייה שגדלה ועם הכסף שקיבלנו היינו מספר שתיים בארה"ב אחרי יו טיוב ונשארנו שם שלוש שנים. זה היה 'וואן רייד' שלא חוזר על עצמו. זה לא שירשנו מהתאגיד חתיכות, אלא התאגיד התמסר למה שבנינו".

"רצינו לעשות משהו שיכול לעשות לאנשים באמת טוב". לשובר

הוא מודה שהמזל הגדול שלו הוא שכל זה קרה לו בגיל מבוגר מספיק. "אתה מבין שכשאתה נוסע לפרימיירה בהוליווד, וכולם מתחבקים איתך, אף אחד כבר לא זוכר חצי שעה אחרי. זה כיף, אבל אתה לא מסתנוור. כל הזמן אמרתי לאישתי שזה עוד טיול תרמילים שעוד מעט יגמר”.

אחרי רווחים של למעלה מ-400 מיליון דולר, הבינו הר נבו, לשובר וסימנטוב ששוב מצפים מהם לגדול ולגדול, אבל דווקא אז, הגיעו למסקנה שזה כנראה, הזמן לעצור. "לא ידענו איך לגדול. פייסבוק וגוגל החלו להיות המונופול שהם היום ואנחנו עזבנו בהפרש של בערך חודש כל אחד, בהבנה שזה היה רייד של פעם בחיים, ברור. מבחירה".

אחרי ניסיון לא מוצלח של שנה בסטארטאפ בתחום המוזיקה הבין שמדובר בתעשיה שלא התאימה לו. "הבנו שלא נקים שם את היוניקורן הבא”. הר נבו הרגיש שמיהר עם בחירת הפרויקט והפעם החליט להמתין.

לפרויקט הבא הוא כבר הבין, ביחד עם שותפו לדרך חנן לשובר, שחייב יהיה להיות גם ערך מוסף, ערך שגדול יותר מהרעיון. "רצינו משהו שיכול לעשות לאנשים באמת טוב”.

משהו בריבוי הישראלים מסביב והקשר הקטוע ביניהם הרגיש לו קצת לא יעיל והוא מחליט לבדוק את הנושא לעומק. ראשית בדק כמה ישראלים יש בניו יורק וכמה זרים, בכלל, יש בניו יורק. "זה מספר שהוציא לי עשן מהאוזניים. 37% מתושבי ניו יורק הם לא אמריקאים”.

הנתונים על הגירה היו מאוד מפוזרים, אבל אחרי מחקר, נראה היה שניו יורק לא באמת שונה מערים גדולות אחרות, ובמקרים רבים מספר המהגרים גדול אפילו יותר. "במיאמי 38%, בטורונטו 48%, באירופה המספרים בכלל גדולים, ואנחנו גם רואים את זה".

כשהמספרים לנגד עיניו הוא מדבר עם חנן והם מחליטים רגע לפני הצעד הראשון, לבדוק האם השיבטיות הישראלית באמת אופיינית רק לנו או שמדובר בתופעה שמלווה כל קבוצת מהגרים. "גילינו שלמרות שספרים לנו שאנחנו מאוד מיוחדים בזה, רוב העמים הם כאלו. מדינות שהן לא לאומיות, מדינות בלי אתוס, הן לא שבטיות וזה בעיקר מדינות אירופאיות”.

'הומיס', כך נקראת החברה שהקימו, גייסה 4 מיליון דולר עד כה מהקרנות Spark (קרן שהשקיעה בטוויטר), סמסונג Next, צ'רנין גרופ וקיידן קפיטל. במועצת המנהלים של החברה נכללים גם טים ארמסטרונג (מנכ"ל AOL), אדם סינגולדה מנכ"ל טאבולה ואמיר אשכנזי, שכולם גם השקיעו חברה. בחברה יש כיום 11 עובדים עם משרדים בתל אביב ובניו יורק.

להר נבו, כמו כל אחת ואחד מאלו מבינינו שחיים מחוץ למדינה, היה ברור שכל מי שרחוק מארץ המוצא שלו צריך הכוונות, המלצות, צריך 'קשרים' שיכוונו אותו או יהיו ה'יד המושטת' כשהוא זקוק לה. וכולנו, בשלב כזה או אחר, זקוקים לה. "זה ש"פורן בורן" מנסים לתקשר בקבוצות ופלטפורמות קיימות זה נהדר, אבל יש בלגאן", הוא טוען. "האקו סיסטם הזה רחב מאוד. זה נהיה לוח מודעות, זה שטוח. אף אחד לא מארגן את האינפורמציה. אנחנו מאמינים שהסדר הזה יתן כוח לקהילה. אנשים שהם 'פורן בורן' מוחלשים מעצם היותם כאלו. יצאו ממקום נוח, עברו למקום אחר, אלו אנשים עם אומץ, אבל עם קושי מובנה. לכן, להתכנס למקום אחד בו הידע של כולנו הופך לכוח, זה משהו מאוד משמעותי בעיני. אחד הדברים שאני אוהב ב'הומיס' זה שאני לא מנסה לשנות התנהגות. אנחנו לוקחים אקו סיסטם קיים ומייעלים אותו. האינטרנט התעלם מהגירה מיום הקמתו. אף אחד לא התייחס לאנשים שחיים מחוץ לארץ המוצא שלהם כמו קהל יעד”.

לקבל עצה מישראלי, בשפה שלך, לקבל המלצה על שירות, או לשתף בגעגוע, אלו חוויות שיש להן ערך עבורנו, כאן. ב'הומיס' בנו לכל אלו מקום באפליקציה. "הפרויקט מתחיל עם ישראלים כספינת הדגל ובהמשך יגיעו גם למהגרים אחרים. אנחנו מאנדקסים משהו שמעולם לא היה, עם מדריכים בכל תחום. בעת ההרשמה, נשאלות כמה שאלות: מאיפה אתה (עיר), איפה אתה גר ומתי עברת. האפליקציה חושפת אותנו לקהילה הרלוונטית, ובתוכה ניתן להגדיר חברים קרובים וקבוצות סגורות. "המשימה של הומיס היא להעצים את האוכלוסיות האלה". בהמשך יעלו גם הצעות עבודה, ישראלים יוכלו להציע את עצמם לעבודות, וכמובן לקדם את העסקים שלהם. "אנחנו חיים ביחד בעיר הזו ואנחנו מפלטרים אותה. אחרי ניו יורק נעבור ללוס אנג'לס ולכל מקום אחר".

"אנחנו כישראלים", מסכם הר נבו, "מכירים את זה מהבטן, מציאות שדומה למציאות הישראלית בימים שהסבים והסבתות שלנו עלו”. היום, יותר מאי פעם, כך נראה, העולם עם הגירה גדולה ומאוד ברורה. לפי הערכות, כ-250 מיליון איש בעולם אינם חיים במקום שבו נולדו. ועל פי הערכות רשמיות, בכל שנה בשנים הקרובות יהגרו למערב כ-2 מיליון אנשים כש-90% מהם יעברו לגור בערים. "יש בעולם תהליך אורבניזציה, ובעיני הזהות העירונית מתחזקת על חשבון מדינת הלאום. ועדיין, גלובליזציה לא מייצרת גלובליסטים. אתה עדיין ישראלי גם כשאתה גר בחו”ל”.